מעורר השראה: הכירו את האיש שמטיס נוסעים עם כף יד אחת

אריק גפני, טייס בן 33 מאוקלהומה שבארצות הברית, עובד בחמש השנים האחרונות בחברת התעופה האמריקנית יונייטד איירליינס. הוא עושה זאת בהצלחה למרות המגבלה שלו. בראיון ל-YNET הוא אומר: "נולדתי ללא כף יד ימין. עד היום לא ברור מדוע זה קרה, אבל זה המצב". גפני לא נתן למגבלה הפיזית לעצור אותו, להפך. הוא מספר את הסיפור שלו לילדים ומבוגרים כדי לעורר בהם השראה, ואף כתב לאחרונה ספר ילדים שהגיבור שלו הוא מטוס עם כנף אחת קצרה יותר מהשנייה.

"אבא שלי גם עוסק בתעופה, גדלתי בסביבת מטוסים", סיפר. "אני חייב להורים שלי את הצלחתי. הם חינכו אותי שאני יכול לעשות כל מה שארצה, הם לא עשו לי הנחות. שיחקתי בייסבול, טניס, גולף ואפילו עסקתי בטיפוס הרים. אלה לא דברים שאתה חושב שילד ללא כף יד יכול לעשות, אבל ההורים שלי מעולם לא עצרו בעדי, הם עודדו אותי, תמכו ולא הגבילו. מקסימום אמרו לי שאצטרך לעבוד קצת יותר קשה".

גפני, נשוי ואב לילדה בת חמש ולילד בן שלוש, סיפר כי חלם להיות טייס כבר מאז שהיה ילד. כשהחל ללמוד בבית ספר לטיסה פגש את דייב, המדריך שהאמין בו מהרגע הראשון. "הוא לא ניסה לייפות את המציאות", מספר גפני, "הוא הצביע על הקשיים והסביר איפה בדיוק תהיה בעיה, אבל ביחד הצלחנו למצוא פתרון לכל דבר".

גפני למד לטוס על מטוס פייפר צ'רוקי והתקדם לאט לאט עם הרמות עד שהפך לטייס מסחרי, אם כי גם להגשמת החלום התלוו לא מעט קשיים. "יש לי למעשה את רוב הזרוע, עד אזור מפרק כף היד, ולכן אני טס בלי כף יד, אבל לא בלי יד בכלל. אני טס עם שתי ידיים, אבל ללא כף יד. היו לא מעט אתגרים – הראשון שבהם היה קשור למצערת במטוס האימונים שטסתי עליו, הססנה 152. זה מוט קטן שצריך למשוך או לדחוף קדימה, ובגלל שאין לי את כל יד ימין, מדריך הטיסה הושיב אותי בכיסא ימין וכך יד שמאל הייתה פנויה להפעיל את המצערות. אבל כאן התעוררה בעיה רגולטורית עם ארגון התעופה הפדרלי בארה"ב. הם אמרו לי שבמצב הנוכחי אני מבחינתם מוגדר כטייס שמוגבל לטיסה בכיסא ימין בלבד".

"הייתי צריך להוכיח להם שאני כשיר ויכול לטוס בלי בעיות או קשיים מגבילים בשני הכיסאות", סיפר, "לאחר שהצלחתי להוכיח זאת, הם הורידו את כל ההגבלות שהיו עליי בהטסת המטוס ובהפעלתו. היום אני טייס בואינג 737 בתפקיד קצין ראשון, אבל אני מוסמך להטיס את המטוס משני המושבים בלי בעיה, עם רישיון כמובן".

"תראי אמא, לטייס יש יד אחת"

כצפוי, גפני מקבל לא מעט תגובות מנוסעים ואנשי צוות כשהם פוגשים אותו לראשונה. "לפעמים מביטים עליי בפליאה או בחוסר הבנה, ויש תגובות של ילדים, שאני כמובן מקבל בהבנה, כמו, 'תראי אימא יש לטייס רק יד אחת'. אבל אלה ילדים וזה בכל העולם. אנשים מבוגרים רואים שאני במדים כמו כולם, עם תג טייס, יש אמון ומבינים שאני מוסמך לתפקיד. לא היו לי בעיות עם זה, אני בטוח שאנשים אולי חושבים בינם לבין עצמם, אבל מעולם לא היה משהו חריג. יש כאלה שניגשים אליי ומתעניינים, שואלים דברים כמו, 'היי, איך אתה מטיס מטוס עם יד אחת?' האמת היא שאני מאוד מעריך את זה שאנשים ניגשים לשאול כי אחרת הם יכולים לשפוט את הסיטואציה וזה עלול ליצור מצבים לא נעימים."

"מבחינת הטייסים בחברה, זאת חברת תעופה מאוד גדולה, אני כבר חמש שנים וחצי עובד כטייס וכמעט אף פעם לא טסתי עם אותו טייס פעמיים. לפעמים אחרי ההמראה הקברניט פתאום אומר לי, 'בכלל לא שמתי לב לזרוע שלך'. אני משתדל להעלות את הנושא כדי לדבר על זה, הרבה טייסים שואלים כי הם מתעניינים, אני לא רוצה שזה יהפוך להיות הפיל שבחדר. אנחנו צוות וחשוב שנרגיש בנוח אחד עם השני".

בנוסף לעבודתו כטייס, גפני מנסה לעורר השראה בקרב ילדים. "הכל התחיל מזה שאחותי, שהיא מורה בכיתה ג', הזמינה אותי לפני שנתיים לדבר עם התלמידים. הילדים אוהבים מטוסים, ואוהבים לראות טייס במדים ואני משתמש במגבלה של היד שלי כדי להראות להם שאני טייס, על אף שאין לי כף יד. אני אוהב להראות שאם רוצים דבר מסוים, חרף הקשיים אפשר להשיג אותו".

גפני הוסיף כי "לאורך השנים אשתי עודדה אותי לכתוב ספר שמספר את הסיפור שלי, מעין אוטוביוגרפיה. ובאמת רציתי לעשות את זה מתישהו, ואז באפריל 2020, במהלך משבר הקורונה שגרם לכך שהיה לי לא מעט זמן פנוי, אשתי דחפה אותי לכתוב את הספר, דבר שתמיד רציתי לעשות. עלה לי רעיון לכתוב ספר ילדים, משהו בסגנון של 'מוצאים את נמו'. לדג נמו יש סנפיר אחד שהוא סנפיר מזל, ומשם בא הרעיון לעשות מטוס מצויר שבו כנף ימין קצרה יותר. רציתי לספר את הסיפור שלי עם מטוס מצויר."

"לאחר שהספר יצא לאור, התחלנו להשתמש בו גם בסיורים שלי כדי לעורר השראה בילדים, אבל בדיוק באותה תקופה שהתחלתי לעשות שיחות עם ילדים בבית ספר, חזרתי לטוס. זה קשה קצת, אבל אני משתדל לעשות כמה שיותר שיחות כאלה. מספיק שאני נכנס לכיתה שיש בה ילדים, כשאני על מדי טייס, וכבר אפשר לראות את הסקרנות בעיניים שלהם, ואז רואים שיש לי גם מגבלה ביד וזאת הזדמנות בשבילי לעודד אותם ולחזק אותם".