שלוש עשרה שנה אב ובתו היו בנתק, עד ש...

הרב מאיר צוויבל סיפר בדרשתו כך: "שמעתי מאדם נאמן מעשה נורא שאותו הוא שמע מפי בעל המעשה עצמו שעובד עמו. בעבר נוצרה מתיחות קשה בינו לבין בתו מאיזו סיבה שהיא, והיא הפסיקה כל קשר עמו עד שהם אפילו לא דיברו ביניהם כלל. קל לדמיין את גודל צערו של האב שבתו שלו, בשר מבשרו, רחוקה ממנו. פעולות והשתדלויות רבות ניסה לעשות במשך השנים כדי ליישב את העניין אך שום דבר לא עזר, וכך עברו להן שלוש עשרה שנה.

והנה, בבית הכנסת שנהג הלה להתפלל, היו אנשים שזלזלו ודיברו בעת התפילה, והדבר חרה לו, לראות בני אדם שאינם נזהרים בכבוד בוראם. אך כיוון שהוא ביישן בטבעו מעולם לא העז למחות באותם אנשים או לעשות דבר מה אחר לתיקון המצב, אלא ישב במקומו בדומיה כשצער בלבו על כבוד שמים המחולל.

אולם, באחת השבתות החליט לעשות מעשה, התגבר על טבעו, קם קודם קריאת התורה ודפק על הבימה. כל המתפללים שתקו והאזינו לדבריו, והוא פתח ואמר: "הרי אנו בני הקב"ה, וכל אב רוצה לדבר עם בניו, אך אם אנו מדברים בשעת התפילה וקריאת התורה, הרי אנו עושים במו פינו מסך המבדיל בינינו לבין אבינו שבשמים, ואנו מונעים ממנו לדבר עם בניו, וגורמים צער גדול ונורא לשכינה הקדושה. הבה נחוס על כבוד אבינו אב הרחמן, ונשתדל להיזהר מעתה שלא לדבר כלל בעת התפילה וקריאת התורה, ועל ידי זה יוכל אבינו אוהבינו לדבר עמנו ולהאזין לתפילתנו". כך אמר האיש, ודבריו אשר יצאו מלבו ברגש עז עשו רושם ונכנסו בלבות השומעים, ואכן במשך כל קריאת התורה ומוסף לא נשמע אחד מדבר, וכבוד שמים נתגדל ביותר.

והנה, ביום ראשון שלמחרת מצלצל הטלפון, והוא הופתע לשמוע מעבר לשפופרת את קולה של בתו –  "אבא, מה נשמע?...". התרגשותו ושמחתו היו עצומות, לשמוע את בתו מדברת עמו כבימים ימימה, דבר שהיה בבחינת נס ממש. לאחר שדיברנו והתעדכנו אחד בשלום השנייה, לא הסתיר האב את פליאתו, ושאל: "מה קרה שהחלטת לחדש את הקשר בינינו? אני כבר כמעט התייאשתי מלשמוע את קולך, איך קרה הנס הזה?".

אמרה לו בתו: "איני יודעת, אך אתמול בעת הצהריים הרגשתי לפתע געגועים גדולים אליך". התזמון בו היא הרגישה געגועים אליו היה בסמוך לעת בו הוא מחה על דיבור בשעת התפילה, והוא הבין שהאיחוד בינו לבין בתו קרה בזכות זה שהתגבר על טבעו למען כבוד שמים.

עד כאן המקרה שהיה. הרמב"ן כותב בפרשת שמות (יג טז): "וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו". כלומר, ממש כפי שהכריז האיש בבית הכנסת שבניו של הקב"ה אנחנו והוא רוצה לדבר עמנו, כך מידה כנגד מידה – הוא קירב את בניו של הקב"ה לאביהם שבשמים, והקב"ה קירב אליו את בתו שהייתה מרוחקת ממנו".

באדיבות אתר 'דרשו'