פרשת בשלח: מה ההיגיון לקרוא למשהו "מה"?

האירוע המרכזי של פרשת בשלח הוא כמובן קריעת ים סוף.

כדי להבין נקודה עמוקה במשמעות קריעת הים, נדלג לרגע לנס נוסף שליווה את בני ישראל לאורך שהותם במדבר – ירידת המן.

כשבני ישראל היו במדבר, הם כמובן היו צריכים אוכל, ואלוקים הוריד להם מדי יום אוכל מן השמים. כשהאוכל ירד להם בפעם הראשונה, הם התפלאו מאוד, וכך כותבת התורה: "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ. וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא, כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן השם לָכֶם לְאָכְלָה... (שמות ט"ז, י"ד-ט"ו). "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות ט"ז, ל"א). בערב, אלוקים הוריד להם שליו.

האוכל שאכלו בני ישראל בבוקר בתקופת שהותם במדבר היה נקרא "מָן". פירוש המילה "מן" הוא מה. כשבני ישראל ראו את הלחם האלוקי בפעם הראשונה, הם שאלו אחד את השני "מה"? "מה זה"? ולכן הם קראו לו "מן" (פירוש הרשב"ם. רש"י מפרש באופן שונה, שהמילה "מן" היא מלשון "מנה").

אין ספק שהדבר צריך עיון. מה ההיגיון לקרוא למשהו "מה"? כל המהות של קריאת השם היא הגדרה של הדבר, למה לקרוא למשהו "מה"?

ה"שפת אמת" כותב בשורות קצרות רעיון גדול מאוד: "פירוש, זה עצמו שלא ידעו מה הוא, הוא הלחם אשר ציווה השם. כי תכלית הידיעה שלא נדע. שכך היה כל תהלוכות בני ישראל במדבר. לכתך אחרי... בארץ לא זרועה..." (פרשת בשלח, תרס"ג).

נבאר את דבריו.

משה רבנו אומר לעם ישראל, שה"מה" הזה, אותו דבר מאכל שבני ישראל לא הבינו מה הוא, הוא הלחם אשר ציווה השם לאכול אותו. "כי תכלית הידיעה שלא נדע". מדהים. התכלית של הידיעה, היא שנדע שאנחנו לא באמת יודעים ולא באמת מבינים. לדעת משהו זה אומר להכניס אותו אל תוך גבולות השכל האנושי, אולם אלוקים רוצה שנלמד, שגם הדבר הכי "פשוט" בעולם, כמו לחם לאכול, הוא נס ופלא, וזו בעצם המטרה העיקרית בירידת המן: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי השם יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח', ג').

התורה מלמדת אותנו שהפרנסה היא כלל לא טריוויאלית, ובאמת, בכל פעם שיש לנו לחם לאכול אנחנו צריכים להיות מופתעים ומופעמים מחסד השם עלינו – "מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים" (בראשית רבה כ', ט'). בכל פרוסת לחם אנו צריכים להרגיש שזה משהו מופלא וחדש שקיבלנו ברגע זה מן השמים. זה מה שמשה רבינו אומר לעם ישראל – המן הזה, ה"מה" הזה, ההתפעלות הזו, "הוא הלחם אשר ציווה השם לאכול אותו", ולא רק בתקופת שהותם במדבר אלא כל החיים. כל החיים תתפעלו מחדש מהחסד האלוקי.

אלו דבריו של ה"שפת אמת". הסיבה שה"מן" נקרא כך, מלשון פליאה, היא כדי ללמד אותנו להתפעל מהנתינה האינסופית של השם בכל רגע נתון. להרגיש בכל פרוסת לחם כאילו הוא מן שירד עכשיו מן השמים. את המן היה אסור לשמור ליום המחרת, וגם את הלחם שאנחנו אוכלים היום אנחנו צריכים להרגיש כאילו בזה הרגע הוא ירד לנו מן השמים, והשם יוריד לנו גם מחר.

נוסיף רעיון שישלים את התמונה.

בקריעת  ים סוף כותבת התורה: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ב). המשפט הזה מופיע שוב כעבור כמה פסוקים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כ"ט).

הגר"א מוילנא (מופיע גם בחת"ם סופר על פסוקים אלו) מעיר שתי הערות. א. בפסוק הראשון נכתב שבני ישראל באו בתוך הים, ביבשה, ואילו בפסוק השני נכתב הפוך, שהם הלכו ביבשה, בתוך הים. מה פשר השינוי? ב. בפסוק השני המילה "חומה" כתובה ללא האות וי"ו, אלא "חמה", מלשון כעס. מבואר במדרש, שהדבר בא ללמד, שבשעה שעמדו בני ישראל על שפת הים התעורר קטרוג על בני ישראל שלא להצילם, כי אף הם עבדו עבודה זרה במצרים, ולכן המילה "חומה" כתובה ללא האות וי"ו, מלשון חמה וכעס. מדוע הרמז הזה מופיע בפסוק השני ולא כבר בפסוק הראשון? 

הגר"א מתרץ את שתי השאלות. הפסוק הראשון מתייחס לאותם אנשים שנכנסו לים בחירוף נפש, דוגמת נחשון בן עמינדב, כשהים עוד היה במצב של "ים" לפני שנהפך ליבשה, ורק אחר כך נהפך ליבשה. לכן בפסוק הראשון כתוב "בתוך הים, ביבשה". לעומת זאת, הפסוק השני מתייחס לאנשים שהיו קטני אמונה, והם לא נכנסו עד שווידאו שהים הפך ליבשה – "ביבשה, בתוך הים". ממילא מובן גם מדוע נאמר "חמה" רק בפסוק השני, כי הקטרוג והכעס היה על אותם אנשים חסרי אמונה, ולא על מוסרי הנפש מהסוג המתואר בפסוק הראשון.

להיכנס אל תוך הים היה צריך להגיע למצב של "תכלית הידיעה שלא נדע", וזה לא היה פשוט.

בני ישראל נקראים "עברים". מדוע? כותב המדרש (שמות רבה ג', ח'): "למה קורא אותם עברים? על שום שעברו ים". אנו זכינו לשם עברים בזכות שעברנו ים. הקדוש ברוך הוא אמר למשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות י"ד, ט"ו). לאן לנסוע? הרי אין בים מהלך? הקדוש ברוך הוא ציווה על בני ישראל ללכת דווקא במקום שאי אפשר ללכת בו. ההליכה הזאת היא שעשתה את גמר הגאולה.

אברהם נקרא אברהם העברי משום שכל העולם כולו היה מצד אחד והוא היה מהעבר השני. אנו נעשינו עברים כאשר כל העולם כולו בעבר אחד ואנו בעבר השני.

המהות של עם ישראל היא שכל העולם נמצא ביבשה ואילו הוא עבר ים. עם ישראל הולך במהלכים בלתי אפשריים. זה מה שנתגלה בקריעת ים סוף. כל עניינו של ים שהוא עוצר את הדרך ולא נותן לדרך להמשיך הלאה. כאן בא הנס של קריעת ים סוף, והעומק שנתגלה בקריעת ים סוף זה לא בנס ההצלה, אלא בעובדה שאין מי שיעכב את הדרך מלהמשיך עד הסוף.

שום ים ושום דבר לא יכול לעצור את המהלך של עם ישראל.

שירת הים מדברת על המשך הדרך של עם ישראל, דרך שמגיעה עד הסוף – "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן. עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ השם, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ... השם יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". עם ישראל יצליחו לעבור את הכל, עד הגאולה העתידה.