סיון רהב מאיר: כל אחד והגאולה שלו

זה קורה. יציאת מצרים יוצאת לדרך. פרשנינו מזכירים לנו שהפרשות שקוראים כעת לא מתארות סיפור היסטורי, אלא אקטואלי. אם עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. הנה שני משפטי מפתח, שאפשר לצאת איתם ממצרים בעצמנו, בימים המאתגרים שעוברים עלינו כעת:

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב: "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו". כלומר, זה סיפור שייתן לנצח השראה לעמים רבים, לאנשים רבים, לעבר האביב של חייהם.

ובספר "נתיבות שלום" כותב הרב שלום נח ברזובסקי: "כל השליחות למענה ירד האדם לעולם היא למען יוציא את עצמו ממצרים". כל אחד והשעבוד שלו, כל אחד והגאולה שלו.

ים-יבשה-ים

האירוע המרכזי בפרשת השבוע הוא קריעת ים סוף. מה המשמעות שלו?

כך נהג להסביר הרב יואל כהן: לרוב, האמת הטהורה מכוסה על ידי שקרים, הסחות-דעת ושאר גורמים שמסתירים ומפריעים. ופתאום, בקריעת ים סוף, היה רגע אחד שבו הכול היה גלוי לעיניים, בלי שום כיסויים – הים נבקע וכולם ראו את היבשה.

תדמיינו רגע שבו כל העצבות והייאוש נעלמים לטובת השמחה. רגע שבו כל הציניות מסתלקת לטובת האמונה. כל השקר והזיוף נעלמים, ופשוט רואים את האמת בעיניים. בקריעת ים סוף בני ישראל ראו כך את המציאות, באופן מתוקן ובהיר, ובהמשך גם שרו על כך את "שירת הים" המפורסמת.

פרשת השבוע מזכירה לנו שמה שגלוי לעין, מה שחשוף, קולני, מפורסם ומדובר, הוא לא חזות הכל. גאולה מסתתרת לעתים דווקא ברובד שנסתר וסמוי ועדין ולא נראה כלל. יש למציאות רובד פנימי שצריך לחשוף. לא תמיד רואים במבט ראשון ושטחי את הכול.

מנהיגות!

אלה ימים שבהם אנחנו שומעים ומשמיעים הרבה ביקורת על המנהיגות הפוליטית. השבוע היתה לנו הזדמנות להיזכר שיש עוד סוגים של הנהגה, שמשפיעה לא פחות. השבוע לפני 71 שנים הפך הרב מנחם מנדל שניאורסון לרבי מלובביץ', והחל להנהיג את חסידות חב"ד. שלוש מחשבות ליום המיוחד הזה:

1. מנהיגות – דווקא בעת משבר. הרבי מלובביץ' החל לפעול בשנים קשות ביותר, כשהיהדות הייתה פגועה ומצולקת מהשואה ומהקומוניזם, וכשפליטים רבים נסחפו על ידי התרבות האמריקנית הנוצצת. דווקא מתוך המצוקה הוא החל את המהפכה הגדולה: יהדות שאינה מתגוננת ופסיבית, שלא מנסה רק לשמר את העולם הישן, אלא סוחפת ואקטיבית ומעוררת השראה, כי יש לה מה לומר.

2. מנהיגות – אחריות של כל פרט, לכל פרט. משפט מפורסם קובע כי הרבי מלובביץ' לא רצה ליצור חסידים, אלא מנהיגים. לגרום לכל אחד להפנים שהוא בעצמו שליח, מנהיג, אדם בעל אחריות. אם במרוקו חסר גן יהודי, אם בקולורדו אין מקווה, אם בניו-זילנד צריך אוכל כשר, אם יהודי נעצר בתאילנד – זוהי אחריות שלנו. יש לחוש אכפתיות כלפי כל אחד ואחת, מבוגר וצעיר, רחוק וקרוב. אלה ימים מתאימים לתרגל את התפיסה הזו: אנחנו יכולים להיות שם עבור השכן המאומת או בעל העסק המתוסכל.

3. מנהיגות – קודם כל בבית פנימה. עם כל הכבוד לתיקון העולם, מנהיגות מתחילה בכך שאדם מנהיג את עצמו, ונמדדת קודם כל ביחס שלו למשפחה ולסביבה הכי קרובה. זה קשה, אבל בין עמידה נוספת בתור לבין עוד בידוד מתיש עם הילדים, אנחנו יכולים לבחור לראות עצמנו לא רק כנגררים, נסחבים ומותשים, אלא גם כמנהיגים.

בידוד אבל ביחד

"שלום סיון, זוהי תמונה של סבתא שולמית טולדנו, יחד עם הנכדים שלה, נריה ואורי צדוק. לפני כחודשיים התאלמנה סבתא שולה, לאחר שסבא ציון היקר נפטר מקורונה. בשבוע שעבר סבתא אומתה לקורונה. החשש שהיא תישאר לבד כל התקופה לא נתן לנו מנוח. ואז גם נריה ואורי אומתו לקורונה. מיד, בלי להסס, הם הצהירו שהם הולכים לבלות את הבידוד עם סבתא שולה.

"ככה הם עוברים את התקופה, ימים שלמים, לבד אבל ביחד. מבשלים, משחקים, קוראים, מדברים, מעלים זיכרונות, ובשבת עושים קידוש וסועדים. שאף אחד לא יעליל על הנוער שלנו שהוא אדיש והתמכר בקורונה למסכים. הנה שני בני נוער שהתמכרו לסבתא...

"פרשת השבוע היא פרשת בשלח, ובשיאה מופיעה שירת הים, השירה שבני ישראל שרו אחרי קריעת ים סוף. אחד הפסוקים בשירת הים הוא: 'זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ'.

"פרשנינו מסבירים שהפסוק הזה מציג את השילוב הראוי לכל אדם: זה א-לי ואנוהו – כלומר, כל אחד צריך לטפח את האמונה שלו, לא לעשות העתק-הדבק כמו רובוט אלא לפגוש את אלוקים באופן אישי. אבל גם: אלוקי אבי וארוממנהו – צריך להתבסס על האמונה של אבותינו, של הדורות הקודמים, ללמוד מניסיונם ולהמשיך את דרכם.

"לא קשה להבין למה התחברנו השבוע לפסוק הזה".

האם הכנת מקום לטוב?

האם אנחנו מצפים לטוב בחיינו ומכינים לו מקום, או רק מתכוננים לגרוע מכל? במעמד המרגש של שירת הים, אחרי קריעת ים סוף, מסופר שמרים הנביאה שלפה מיד את התוף: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאנה כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹולֹות.

רגע, מאיפה היה לה שם פתאום תוף? מרים לא התחילה לחפש את התוף במזוודה. הוא כבר היה איתה, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים. היא גם חינכה את כל הנשים של אותו דור שהגאולה עוד מעט מגיעה, וצריך להיות מוכנות. אפשר ללמוד הרבה מאותו דור של נשים עוצמתיות, מאמינות ואופטימיות.

הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של הזמר אהרון רזאל: "האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?". מרים מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה. האם אנחנו מכינים מקום לחסד ולטוב שיגיעו?