בני משפחתו של יהודה דימנטמן הי"ד: "אנחנו מרגישים כדור בלב, הממשלה בגדה בנו"

"כשראיתי את הדוקרנים פה בכניסה לחומש, קיבלתי דקירות ישר בלב", אמר אביו של יהודה דימנטמן הי"ד לפני כמה ימים. היה זה בעת ביקורו בישיבה העומדת על גבי הריסות היישוב החרב, אשר הוחלט למנוע כניסת כלי רכב לכיוונו. לפני חודש בדיוק, נרצח באותה דרך יהודה בנו, כאשר היה בדרכו מהישיבה, לביתו שביישוב שבי שומרון. אש מחבלים נורתה אז עליו ועל חבריו, בעודם נוסעים ברכבם. שבוע לאחר מכן עלו אלפים ליישוב החרב, בדרישה לחדש בו את ההתיישבות, אך ממשלת ישראל, מצידה, בחרה לבצע הרס של מבנים במקום מיד אחר כך. את הכאב הגדול על מדיניות הממשלה ביטאה אתיה, אלמנתו של יהודה, במכתב שהפנתה לראש הממשלה. "הרגשתי כאילו קיבלתי כדור בלב, איזו בגידה", כתבה.

אולם בשיחה אישית עם הרב מרדכי ומרים דימנטמן - הוריו של יהודה, וכן עם אתיה אלמנתו, אפשר לשמוע לא רק כאב, אלא גם אמונה גדולה - בצדקת הדרך, בידיעה כי יום יבוא וחומש תיבנה, ובשינוי הפנימי שהם רואים בתודעה של העם בהקשר הזה.

אדם של להט ושמחה

"יהודה הוא בן הזקונים שלנו, הילד ה-12 במספר", פותחים הוריו. "הוא היה אדם מלא שמחת חיים, שהשאיר בכל מקום חיות ואור. היו בו הרבה מאוד להט, התלהבות ואנרגיות גדולות, להם נוספה גם עזות מיוחדת, שראינו אצלו כבר מהילדות. זכור לנו, למשל, איך פעם אחת הוא חזר מתלמוד התורה לבדו. אנחנו מתגוררים במבשרת ציון, הוא למד בירושלים, ובדרך כלל אחותו הגדולה הייתה אוספת אותו מהלימודים ונוסעת איתו הביתה. אולם באותו יום הוא חזר לבדו, ילד בכיתה א', שהחליט לנסוע בשני אוטובוסים בכוחות עצמו. היו לו האומץ והעזות לעשות זאת, והוא הרגיש כי הוא חייב לנסות".

יחד עם הלהט והשמחה, הגיע גם חיבור מיוחד לכל אדם. "לפני כמה ימים סיפר לנו אחד הר"מים שלו שהוא שאל את תלמידי הישיבה מי האחרון שדיבר עם יהודה, וכמה וכמה אנשים טענו שהשיחה האחרונה שלו הייתה איתם. זאת מכיוון שהוא דיבר פשוט עם כולם, היה מדביק אותם לתורה וסוחף אותם יחד איתו. סיפר לנו גם אחד הנכדים שלנו, שבטיול המשפחתי בחודש אב האחרון, יהודה שוחח בלהט איתו ועם עוד כמה נכדים על לימוד משניות. לו עצמו הייתה קביעות בלימוד משנה, ובעקבותיו החליט אותו נכד להתחיל ללמוד סדר זרעים. את הלימוד של הסדר הזה, הוא סיים בדיוק ביום הרצח. מאז הסיום המצמרר, הוא ממשיך, כמובן, למשניות נוספות. בכלל, יהודה הזמין אותנו הרבה פעמים למסיבות סיום מסכת שערך, לפעמים בישיבה בחומש ולפעמים בבית שלו. ישנן מסכתות סבוכות, הדורשות עמל ויגיעה, הוא נהג לומר שזה לא פחות מסיום מסע כומתה של הצבא, ולכן היה חשוב לו לחגוג כל פעם כזו בשמחה גדולה".

על העמל שראתה אצלו בלימוד התורה, מספרת גם אתיה אשתו. "לפני שנה וחצי בערך הוא התחיל בלימוד קבוע של שני פרקי משנה ביום, ושלושה וחצי דפי גמרא. הוא חשש מהמחויבות, וההחלטה לעשות זאת לא הייתה קלה עבורו. אבל ברגע שיהודה החליט ללכת על זה, הוא עמד בכך ללא פשרות. הוא לא פספס אף יום של לימוד, גם אם חזרנו מאוחר הביתה אחרי נסיעה ארוכה, או אם היה עליו לצאת באמצע מפגש משפחתי. שילמנו על כך לפעמים מחירים, אבל היה ברור לנו שזהו הדבר הנכון. בקיץ האחרון, למשל, כאשר הוא יצא עם אחיינים שלו לטיול, סיפר אחיו שהוא ראה אותו יושב בערב עם רגליים בתוך המים, פנס ביד וגמרא על הברכיים. יהודה אהב מאוד לטייל, אבל היה ברור לו שעל לימוד תורה לא מוותרים".

עצם החיים איתו, אומרת אתיה, היו דבר גדול. "בדיוק דיברתי השבוע עם יעל שבח, אלמנתו של רזיאל שבח הי"ד, ואמרתי לה שהרבה פעמים אחרי שאדם נפטר, מבינים כמה גדול הוא היה. לפעמים יכולים להרגיש גם פספוס, על כך שלא שמנו לב לכך בהיותו חי. אבל אני ידעתי שאני חיה עם אדם גדול. הוא היה בעל מיוחד, אבא טוב, וראה מול עיניו אידיאלים נעלים. התחושה איתה הלכתי, היא שאנחנו צועדים קדימה לעבר עשייה גדולה למען עם ישראל".

החיבור המיוחד שלו לכל אדם, בא לידי ביטוי גם בשבוע האחרון לחייו. "הוא זכה להעביר שיעור ראשון בכיתה ג' בבית הספר בשבי שומרון, ובהפסקה יצא לשחק יחד עם הילדים", אומרת אתיה. "במהלך השבעה סיפרה לי אמא של אחד מהם, כי הבן שלה אמר לה: 'אף רב מעולם לא שיחק איתנו תופסת'. כזה היה יהודה, אדם שיודע להתחבר לכל אדם בכל גיל - החל מילדים קטנים, דרך בני נוער, שהיו פותחים בפניו את ליבם, וכלה באנשים בכל גיל אחר. כל אחד שדיבר איתו, הרגיש כמו האדם הכי חשוב בעולם, כי יהודה ידע להתעניין בו באמת, והמשיך להתעדכן במצבו גם אחר כך".

אתגר חומש

מאיפה באה ההחלטה ללמוד בישיבה בחומש?

"יהודה למד שם כשנתיים לפני נישואינו, ובהמשך עבר לישיבת מרכז הרב בירושלים. אחרי החתונה, הוא התלבט אם להישאר בישיבה בירושלים ולהשקיע את כל כולו בלימוד התורה, או לעבור לחומש ולהתמודד עם התנאים הקשים במקום, מה שיכול להפריע לפעמים ללימוד. בסופו של דבר, יהודה החליט כי ללימוד התורה שלו תהיה משמעות גדולה בהרבה דווקא במקום כזה מאתגר, וכי הבית אותו נבנה יצמח להיות גדול יותר מתוך אותה עשייה. כאשר אדם תורם מעצמו למשהו גדול, הוא עצמו נתרם מזה, וכך הרגשנו לאורך כל תקופת לימודיו שם". 

התנאים בחומש מעולם לא היו קלים. "לא הייתה קליטה סלולארית במקום, למשל, ומרגע שיהודה עלה לישיבה בבוקר, לא יכולתי לדבר איתו עד הערב. לפעמים זה היה לי מורכב, אם רציתי להודיע לו משהו באמצע היום, אך מצד שני - שמחתי לדעת שהוא יכול ללמוד ללא שום הפרעה מהבית. היו גם שבתות וחגים בהם עלינו להיות יחד בחומש, והמשמעות של זה הייתה לישון במבנים ללא מים, חשמל או שירותים. אבל שמחנו להיות שם, מתוך הבנה שכל צעד קטן שלנו מקדם את המקום".

ומה באמת התקדם במקום במשך השנים?

"זו התקדמות איטית, בצעדים קטנים, אבל היא קיימת. בהתחלה לא נתנו לאף אחד לעלות לחומש, והבחורים עשו זאת בהיחבא. אחר כך כבר איפשרו עלייה גלויה למקום, והתקיימה בו ישיבה של לומדי תורה לאורך כל ימי החול. בהמשך, התחלנו להגיע לשם לשבתות, ולאט לאט דברים נבנו. הכל אמנם איטי מאד, אבל יש לזה משמעות. צריך לזכור שכל התקדמות קטנה בחזית מהווה שמירה על העורף, בגלל שכל זמן שהמלחמה היא שם, העורף הוא מוגן. אפשר לראות עד כמה הערבים נלחמים על המקום הזה, כי הם מבינים שיש לשהות היהודית בו חשיבות גדולה. אז נכון שעומדת שם ישיבה ללא חשמל ומים, אך היא מגנה מפני פגיעה במקומות ישוב יהודיים אחרים".

ובכל זאת, לא כדאי לפעמים לוותר, ולפנות לחזיתות אחרות? 

"הרבה הפנו אלינו את השאלה הזו, ושאלו למה להסתכן", אומרים הוריו של יהודה, "ואנחנו שואלים - כאשר יהודים עלו ארצה, המצב היה כמו בשוויץ? גם אז היו ערבים שרצו להרוג, ביצות שצריך לייבש, ועוד אינספור אתגרים. מבחינתנו, תלמידי ישיבת חומש הם ממשיכי דרכם של כל העולים לארץ, שעשו בדיוק את אותו הדבר, וצריך להוריד בפניהם את הכובע על כך שהם מוכנים לפעול למרות הקשיים והסכנות. מדובר באזור שיש עליו השתלטות ערבית נוראה, וככל שהיא ממשיכה - הדבר מהווה סכנה למדינת ישראל. אז כמו חייל שיוצא לקרב מתוך אמונה בצדקת הדרך, למרות שהוא מודע לסיכונים, כך גם יהודה עשה זאת מתוך הבנה שזהו הדבר הנכון. הבעיה היא שאת הדור שלנו חינכו שמי שמוכן לסבול בבוץ ובקור כדי לבנות את הארץ - הוא האיש הרע, אבל אין כל קשר בין זה לבין האמת".

את הראייה השלילית הקיימת מול ההתיישבות כיום, רואים הוריו של יהודה כחלק מתהליך של בירור. "הרב קוק כבר אמר, שבתחילה יבואו ארצה אנשים שאינם שומרי מצוות וייקחו חלק בבנייה, ואחר כך יגיע שלב האמונה - בו יתחיל בירור עמוק יותר לגבי שאלת קיומנו כאן. אנשים יתחילו לשאול את עצמם מה אנחנו מחפשים פה, למה לא לעשות שלום עם הערבים, ומה בכלל הקשר שלנו לארץ ישראל. כל זה קורה עכשיו, ואפשר לשמוע קולות חזקים שטוענים נגד הדרך בה אנחנו הולכים. אבל עבור מי שמחובר לנצח ברור מה יהיה בסוף, ולכן הוא ממשיך לפעול גם מול פגיעה בערכי האמת. עם ישראל הוא לא בן 120, וההיסטוריה שלנו לא התחילה בעליה הראשונה או השנייה. לא באנו ארצה ככובשים, ולא איזו הצהרה של בלפור, או ביידן כיום, תביא להחלטה על הקשר שלנו עם הארץ הזו. אנחנו עם בן 3,500 שנה, ויש לנו את התנ"ך, הוא זה שמתווה לנו את הדרך, ולכן אנחנו ממשיכים לבנות את הארץ, למרות כל האתגרים העומדים בפנינו. גם המציאות זועקת את זה - אמא של המחבל שרצח את יהודה הודיעה שהיא גאה במה שבנה עשה, ומקווה שעוד אימהות יעודדו מעשים מעין אלה. הם ישמחו שנצא מחומש, ולכן כל התחזקות מולם היא חשובה, ומונעת המשך פגיעה בחיים שלנו כאן".

יש הרבה דיבור ועשייה למען חומש, אבל אם הממשלה כרגע בוחרת לפעול אחרת, אז למה כל המאמץ?

"צריך להבין שבין אם הממשלה תחליט כך או אחרת, זהו לא השינוי היחיד שקורה בשטח. יש פה תהליך חינוכי ערכי שפועל בלב העם, ועצם השיח והחשיבה על הנושא יוצרים שינוי", ממשיכים הוריו של יהודה. "ראינו את זה בצורה מוחשית מאד בזמן שישבנו שבעה. הגיעו לדבר איתנו אנשים שונים, ואפילו חברי כנסת מהשמאל, והרגשנו איך דברים שאמרנו חדרו להם ללב. עצם המפגש שלהם עם אנשים כמונו, שעוסקים בחינוך ועשייה, יוצר שינוי, כי כאשר רואים את המציאות מקרוב, היא נראית אחרת. מעבר לכך, גם את המשוכנעים צריך לשכנע, והמאבק הזה פועל לחינוך של הדור הצעיר. צריך לזכור שזהו דור חדש, שנולד אחרי הגירוש מגוש קטיף ומחומש, וחשוב שגם הם יפנימו מהם הערכים לאורם אנחנו הולכים. בהקשר זה נזכיר, שיהודה למד הוראה בישוב עמנואל, מקום בו ישבו יחד אנשים עם סוגים שונים של כיפות. המשותף לכולם היה הפאות המסולסלות והשיח הפורה אותו הם קיימו על נושאים שונים. אותם חברים באו לספר לנו איך הלהט של יהודה לגבי יישוב ארץ ישראל נגע גם בהם".

את ההתעוררות בעקבות העשייה סביב דמותו של יהודה, מרגישה גם אתיה אשתו. "כתב שמאלני אחד, שהתקשר לראיין אותי, אמר לי באמצע הראיון: 'בואי נעצור לרגע, ואם תוכלי להסביר לי מה זה המושג הזה של קידוש ה''", היא אומרת. "זה עניין אותו, למרות העובדה שהוא מגיע מתפיסת עולם אחרת. בנוסף, בהקשר של הממשלה, אני רואה משהו טוב בהתנגדות שלה לבנייה בחומש, כי רואים שדווקא זה מוביל להתעוררות מחודשת מצד העם בנושא. בכלל, אנחנו הולכים עם ערכי נצח, ולכן ברור לנו שיום אחד חומש תיבנה. אנחנו מזמינים את הממשלה להיות שותפה בעשייה הזו - ואם הם בוחרים לא לקחת בה חלק, ההפסד הוא שלהם".

את ההמשך של יהודה, רואה אתיה ברבדים נוספים של החיים. "אחרי שאדם נפטר יש לפעמים תחושה שרוצים לחיות פעמיים - בשבילנו ובשבילו, ולא מעט אנשים סיפרו לי שהם מרגישים צורך להמשיך אותו. אמרה לי, למשל, אחת מבנות המשפחה שהיא ראתה אצל יהודה הקפדה על שמירת ההלכה, ולאחר מותו הרגישה שחשוב גם לה לשמור יותר על כל מיני הלכות".

מה הדבר העיקרי שבלט אצלו, שהיית רוצה שיימשך?

"חשבתי לעצמי איך יהודה היה רוצה שאמשיך את חיי, על מה חשוב לו שאמסור את הנפש. תמיד היה ברור לי איך ייראו החיים - שיהיו לנו הרבה ילדים, ונגור במקום כזה או אחר, ופתאום עכשיו כל המציאות נשמטה לי מתחת הרגליים. אז ומבחינתי הצוואה שלו היא להמשיך לפעול עבור לימוד התורה, בניית ארץ ישראל, וגם עבור שמירת הצניעות, כי הנושא הזה היה חשוב מאוד לשנינו. בנוסף, כאשר יהודה ידע שהוא צריך לעבוד על משהו, הוא פשוט התחיל. כך למשל, הוא רצה מאוד להקפיד על אכילה בריאה, אבל היה לו קשה. אז יום אחד הוא אמר לי שהוא מפסיק עם שתייה מתוקה, ומאז הקפיד על כך. הוא לא חיכה ליום בו יוכל לפעול באופן מושלם, אלא התחיל בקטן, איפה שהיה יכול. ראיתי שהוא כתב באיזה מקום 'אנחנו מצווים לעשות', בלי אחריות לכל התוצאות. מבחינתי, גם אני מתחילה עכשיו מאיפה שאפשר, ומקווה להמשיך בעזרת ה' את הרוח הגדולה שלו".