ידידיה מאיר: למה להתנצל כשאפשר פשוט לשקר במצח נחושה?...

אני לא רוצה להישמע דרמטי מדי, אבל כשרוקחת בסופר פארם צועקת כמו בעל בסטה בשוק, זה אומר שהמצב פה קצת מעורער. סוג של ימוטו כל מוסדי ארץ. זה אומנם רק קוריוז קטן, מקומי ומשעשע בעיקר, אבל בעיני הוא מסכם היטב את המצב במדינה נכון לשבוע זה. בעל הבית השתגע.

2. ואפרופו בעל הבית השתגע, בואו נחזור בזמן, שבוע וקצת, ליום רביעי שעבר. אל מקום שמראש אין לנו הרבה ציפיות מההתנהלות בו, משכן הכנסת. הוא הכי לא בית מרקחת שיש. ובכל זאת נשבר בו שיא שלא ראינו. ראש הממשלה מתקוטט - אין מילה אחרת - עם חברי האופוזיציה, מסתובב בסערת נפש במליאה בין סדרנים, צורח, מנופף בידיים, יוצא משליטה. וזה קורה דקות אחרי שהוא צועק על חברת כנסת מכובדת "עופי לי מהעיניים".

לו אני הייתי, חלילה, היועץ של בנט, הייתי ממליץ לו להוציא כמה שיותר מהר הודעת התנצלות קצרה ולגמור את הסיפור המיותר הזה. הרי הוא לא חושב לרגע שמה שקרה עם סטרוק היה בסדר. אז מה הבעיה להגיד סליחה? זאת לא התנצלות גורפת על הפרת הבטחות, על עריקה לשמאל, על נטישת הדרך, על חבירה לאויבי ישראל. זה משהו נקודתי כזה. יש אפילו את התבניות, את המילים הקבועות שמיועדות להתנצלויות מסוג זה: "עידנא דריתחא", "בסערת הוויכוח נאמרו דברים שלא היו צריכים להיאמר" וכו'. אתם יודעים מה? זה אפילו היה מוציא אותו טוב. הנה, הוא יודע לבקש סליחה כשצריך.

אבל בנט לא התנצל. למה להתנצל כשאפשר פשוט לשקר במצח נחושה? ובעצם, למה לא לשקר במצח נחושה כשאתה יודע שהתקשורת לא רק שלא תבקר את השקר שלך, אלא תהדהד אותו?

אז בנט מרים טלפונים לעיתונאים ומתחיל לתדרך, ומה שנכתב בעקבות השיחות הללו שווה לימוד. זה לא רק קורס בתקשורת, אלא גם קורס בתולדות עם ישראל. הרבה פעמים אני שואל את עצמי: איך? איך הסכמי אוסלו עברו ככה? איך אף אחד בתקשורת לא מצא לנכון לבקר? להתריע? ואיך זה חזר על עצמו בהתנתקות מגוש קטיף? איך אף עיתונאי לא שאל שאלות כמו: האם נכון ללכת על מהלך חד-צדדי? האם זה לא מסוכן? האם זה יביא שלום? האם זה דמוקרטי לעשות את זה בקולות של ליכודניקים, שבמשאל המתפקדים הכריעו באופן ברור שהם לא רוצים שאריאל שרון ילך על המהלך הזה?

התשובה פשוטה ומתסכלת. התקשורת - בוודאי לפני עידן הרשתות החברתיות - מספרת לציבור את הסיפור כפי שהיא רוצה לספר אותו. היא זאת שהופכת הסכם מופקר שכולל נתינת נשק לאויבים, ל"שלום" רומנטי, כזה ששווה לשלם בעבורו את מחיר הדמים של "קורבנות השלום". היא זאת שהופכת פתאום את אריאל שרון, שאותו רדפה במשך עשרות שנים כשהיה בונה ההתנחלויות, למנהיג אבהי שפועל למען מדינת ישראל, ואת החלוצים מפריחי השממה של גוש קטיף לקיצוניים אלימים שעתידים לפתוח באש חיה על מי שיבוא לפנות אותם מביתם.

3. ואותה תקשורת, אותם עיתונאים מהימים ההם, עושים את זה עכשיו בשידור חוזר. תראו, למשל, כיצד תואר ביום שישי האחרון אירוע ההתחרפנות של בנט במליאה, לקוראים התמימים של ידיעות אחרונות.

"זה לא נעים לראות ראש ממשלה מאבד את עשתונותיו ונאלץ לעמוד עם גבו אל דוכן הכנסת מול חברי האופוזיציה שמלווים אותו בקללות ובקריאות גנאי", פתחה את טורה סימה קדמון, הפרשנית הבכירה של העיתון, ומיד המשיכה: "אבל הרבה פחות נעים לעקוב אחרי ראש ממשלה לשעבר, שבעוד המליאה גועשת כמו אולם ספורט בבית ספר תיכון, חומק החוצה כשהוא מותיר אחריו את האש שהבעיר בספסלי האופוזיציה."

כלומר, העניין הוא לא בנט. הוא בכלל "נאלץ" לעמוד עם גבו אל דוכן הכנסת. העניין הוא זה שנתניהו יצא באלגנטיות החוצה ולא נגרר לעימות עם בנט.

אגב, אנחנו מכירים את נתניהו בזירה הציבורית כ־30 שנה. האם אי פעם הוא היה קרוב איכשהו לאובדן עשתונות כזה? ברור שלא. גם מול המתקפות הכי קשות, לא ככה. וגם לא שרון או אולמרט או שמיר ואפילו ברק. הם כנראה ידעו שיש להם בייס, תמיכה, אמון כלשהו, והיה להם גם אופי של ראש ממשלה. בכל זאת, הם נבחרו לתפקיד.

4. גם הכותרת של טור הפרשנות של קדמון לא עוסקת בהתנהגות של בנט אלא של נתניהו: "פגע וברח". מדהים. "המשחק של נתניהו היום הוא דה־לגיטימציה", היא כותבת. "ביבי מנסה לעשות לכנסת את מה שעשה למפכ"ל, למשטרה, לפרקליטות, לבתי המשפט. לייצר דה־לגיטימציה. למחוק את הלגיטימיות של השלטון החדש אל מול הציבור שלו".

אתם מבינים? זה לא העם שלא מאמין לאף מילה שיוצאת מהפה של בנט, ראש הממשלה נטול המנדטים והאמון. זו לא ההתנהלות המופקרת של הממשלה בטיפול בקורונה. זה לא החטא של עצם הקמתה. זה הכול "משחק של נתניהו".

וכאן קדמון מגיעה לתקרית המביכה עם סטרוק, שימו לב לתיאור: "אחרי הסצנה האלימה, הפרועה והבריונית שהתרחשה שלשום במליאה, הרבו לצטט את הדברים שאמר בנט לח"כ אורית סטרוק. 'עופי לי מהעיניים', הוא אמר. סטרוק, יש לומר, נהנתה מכל רגע והפכה את האירוע לעוד הוכחה לכך שמנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר חצה את הקווים".

5. אני עוצר רגע כדי לוודא שהבנתי נכון. כשקדמון כותבת "הסצנה האלימה, הפרועה והבריונית שהתרחשה שלשום במליאה", היא לא מתכוונת להתנהגות של ראש הממשלה בנט במליאה, אלא לח"כים מימין שהעזו לצעוק ביחד "בושה! בושה!", אחרי שניר אורבך ועידית סילמן תמכו בחוק החשמל. בטור שלה, הח"כים של האופוזיציה הם האלימים. הם הבריונים. הם הפרועים. וחברת הכנסת אורית סטרוק שחטפה את הצעקות מבנט? היא בכלל נהנתה מכל רגע. והכי מזעזע – זוכרים? – נתניהו שהעז לחמוק החוצה בשקט. פגע וברח.

אבל רגע, מה באשר להתנהלות של בנט? הו, הנה זה מגיע: "אלא שהמציאות גם במקרה זה הרבה יותר פשוטה. מיד אחרי אותה תקרית אמר בנט למי שאמר: 'האישה ניגשת אלי בלי מסכה ומתיזה עלי אומיקרון ממרחק של עשרה סנטימטר. אז אמרתי לה לעוף ממני. מספיק הייתי מבודד בשבוע שעבר'. ראש הממשלה הודה השבוע שהוא לא רגיל שאנשים מתקרבים אליו 40 ס"מ מהפנים וצווחים עליו קללות. הוא, כמו שריו הבכירים, חושב שכלבי התקיפה של נתניהו הם חבורת בריונים שרוצים לשרוף את המדינה. אתמול, יום השנה לאירועי הקפיטול, בנט לא מהסס להשתמש בהשוואה. הוא בטוח שאותם בריונים, שמנסים להטיל אימה על מי שלא מיישר איתם קו, היו רוצים שאנשים יעלו על הכנסת עם לפידים".

6. זה מדהים שעם כל השקרים הגדולים, הענקיים, מוצא בנט את הכוח ואת הזמן להשקיע גם בשקרים קטנים. הוא בכלל צעק על סטרוק כאדם שצועק בשעת סכנה. הוא זיהה איום בריאותי חמור שחייבים לעצור במהירות. לא הייתה כאן התנפלות גסת רוח, "אמר בנט למי שאמר" (כאן כבר צחקתי בקול. מה זה הניסוח הספרותי והמסתורי הזה, "מיד אחרי אותה תקרית, אמר בנט למי שאמר"? בואי, אנחנו יודעים בדיוק למי הוא אמר את מה שאמר: לך, סימה, וליוסי ורטר מ'הארץ' ולעוד כמה בעלי טורים שהוא יודע שיכתבו את מה שיאמר להם עם אפס ביקורת).

בהמשך היום התפרסמו סרטונים של סטרוק שלא מורידה לשנייה את המסכה במליאה, תיעוד של חברת הכנסת אמילי מואטי ניגשת אל בנט נטולת מסכה במליאה והוא ממש לא מעיף אותה מהעיניים, וגם תמונה של בנט בלי מסכה צמוד לאופטיקאי שלו. אבל אל תתנו לעובדות לבלבל את הפרשנים בכתיבה נגד הסכנה האמיתית: בנימין נתניהו וכלבי התקיפה האלימים הפרועים והבריונים שלו.

אבל זה לא נגמר כאן. קדמון ועוד כמה כותבים בכירים - שלהם אמר בנט את מה שאמר - הגדילו לעשות ואף הסבירו לקוראים שלהם שמה שקרה בכנסת היה בכלל תרגיל מחושב וקר רוח: "ביום רביעי, כשעודכן שחוק החשמל הולך לעבור, והבין באיזו דפנסיבה זה עלול להעמיד את חברי הכנסת של ימינה שיואשמו בהפקרת ההתיישבות, הוא נראה כמי שמתכוון להגן בגופו על ניר אורבך ויום טוב כלפון. הוא מודע למה שעוברים חברי מפלגתו כשהם חוזרים הביתה. אתמול, למשל, פורסמה ברשתות החברתיות ההודעה הבאה: 'אסור להתפלל עם ניר אורבך בבית הכנסת בשכונת הדר גנים בפתח תקווה. מצווה להחרים אותו ולא לתת לו להיות חלק מעם ישראל'".

תראו, אולי אני לא מחובר למקורות הנכונים, אבל אני לא מכיר קריאה (עילגת) כזאת לא להתפלל עם ניר אורבך או "לא לתת לו להיות חלק מעם ישראל". אם כבר להפך, התחושה שלי היא שהמתפללים בבית הכנסת של ניר אורבך בפתח תקווה, כנראה מתוך נימוס טבעי, די נחמדים אליו. וכך גם בבית הכנסת של יום טוב כלפון בגבעת וושינגטון. וגם בעזרת הנשים בבית הכנסת של עידית סילמן ברחובות.

איך אני יודע? זה די פשוט. אם אנשים בבית הכנסת היו אומרים להם (בנימוס, לא באלימות חלילה, אבל כן בנחישות) את מה שהם חושבים עליהם באמת, הם כנראה לא היו ממשיכים בהתנהגות חסרת העכבות וחסרת הבושה שלהם.

7. וכרגיל, אחרי כל תחתית של תהום שאליה מגיעה החבורה הזאת, מתברר עד מהרה שיש עוד תחתית. איך אבחן מיד עם הקמת הממשלה האיש הישר היחיד בימינה, חבר הכנסת עמיחי שיקלי? "זאת ממשלת עבירה גוררת עבירה".

כל כך מדויק. מי כבר זוכר את ההצבעה בעד חוק החשמל ואת עופי לי מהעיניים? זה כבר סיפור ישן. כשחברי ימינה חיו בשלום עם זה ביום רביעי, הם עוד לא ידעו שלמחרת חבר הכנסת יאיר גולן, סגן השר והשותף שלהם, יגיד "תתי אדם" על מתיישבי חומש. הם עוד לא ידעו שבתוך כמה ימים נטיעות בנגב ייעצרו בגלל אולטימטום של התנועה האסלאמית. שכעבור שבוע, שופטי בג"ץ, אפילו הם, ישימו ברקס להחלטה המרושעת של שר האוצר בממשלה שלהם נגד לומדי התורה מכל המגזרים.

אני לא יודע מה קרה עד עליית הטור לאוויר, אבל אני בטוח שהם הצליחו לבלוע גם אותו איכשהו. בחודשים האחרונים אני תוהה אם יש בכל זאת איזה קו אדום, באיזשהו תחום, שבו מישהו מהם יגיד: די, עד כאן. איני יכול עוד. טוב, ככה זה כשברשתות אתה חוסם כל מי שכותב נגדך, והמגזר בסוף נחמד אליך כי לא נעים, ובבית הכנסת של סימה קדמון עושים לך בכל שבוע מי שבירך.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".