איה קרמרמן: במקרה הטוב, אנחנו מעזים לבקש מהקב"ה "הלוואי"

בימים ההם בזמן הזה חושך פשט על הארץ, לא ידוע לכמה זמן. אף על פי שמעט אור הקיף אותנו הרגשנו עיוורים, מהלכים כסומים בתוך מציאות מבלבלת. היינו כבר מותשים מהמכות, מהעבדות, משעבוד הלב שהזדחל פנימה בערמומיות מ-210 שנות גלות. אפשר היה לחוש את האוויר המורעל מטנף כל חלקה טובה. זו כמעט בקשה גדולה מדי להחזיק מעמד, להאמין שאפשר אחרת, לקוות לגאולה. היא כבר לא תבוא. עדיף להישאר כאן, על סיר הבשר, לאכול קישואים - כך חשבנו בליבנו, רצוצים מהמציאות שנראתה כעומדת מלכת. מפחיד לקוות. מפחיד להתאכזב. מפחיד להרים עיניים לשמיים ולצפות שהכול יתהפך לטובה. אני תוהה כמה אנשים כן קיוו, למרות הכול. האמינו מעל הטבע, ביקשו שהלוואי ותבוא הגאולה שהובטחה.

במ"ט שערי ייאוש

גם בימים האלה בזמן הזה, אנחנו לאים ומותשים מהעבדות. עבדות שונה אך מייסרת לא פחות. מלאת ניסיונות קשים מנשוא, פיתויים של עבודת אלילים בתחפושת. מלאת סירי בשר ממשיים, לא כאלה שקיימים בנוסטלגיה. יש את כל סוגי הקישואים, מעגולים ועד זוקיני. יש בהיתר המכירה, אוצר בית דין או יבול נוכרי - הכול יש כאן, רק תבחרו, על מה יש להתאונן? וואו, כמה פה רך פתלתל וערמומי קיים סביבנו. משדל אותנו להמשיך לעבוד, מטפטף ללב שלנו רעל כדי שנתייאש מהאמונה שיש בכלל אפשרות לעולם של חירות. גם הפעם הפה הרך מבקש שנאמין שזה מה שיש. אבל אנחנו אמורים להיות חכמים, כי כבר היינו בסיטואציה דומה. הרי חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. האמת פשוטה והכי קשה ליישום: אם נזעק - תגיע זעקתנו עד כיסא הכבוד. קל להגיד, קשה לעשות. שקועים עמוק במ"ט שערי ייאוש. אז אולי, במקרה הטוב, חרישית, אנחנו מעזים לבקש - הלוואי.

לפני כשבוע קראתי אמרה שמצאה חן בעיני. מישהו אמר: "אני לא מאמין שיש אדם שלא מאמין בה'. איך אני יודע? כי כולנו אומרים את המילה הלוואי". בחיפוש זריז במילון, משמעות המילה הלוואי היא מילת משאלה, הבעת תקווה או משאלה לעתיד. יהי רצון, מי ייתן, מוטב לו היה. "כיוון שיש רק אחד שבכוחו לתת - אין מי שלא מאמין בה'", הוא מסיק את מסקנתו.

הלוואי שהיינו מבינים מה ה' רוצה להגיד לנו, למה הוא הביא עלינו את הקורונה.

הלוואי שהאומיקרון באמת לא אלים, כמו שהמחקרים מראים, ומנבא את סוף המגפה.

הלוואי שלא נשכח את הטוב שהקורונה הביאה איתה, את הדברים שכן הספקנו ללמוד, את המיקוד הנכון שהיא הכניסה לחיינו.

הלוואי שהיינו יכולים לרפא חולים. רפואה פנימית וטבעית, כמו בספר הרפואות הגנוז. בלי צורך בתרופות. בלי כימותרפיה. הלוואי שבגלל חוסר מעש הרופאים יצטרכו למצוא פרנסה חדשה וייהפכו למשל לקונדיטורים.

הלוואי שנהיה שוב אור לגויים. לא כי המצאנו את עגבניות השרי. לא כי אנחנו מחסנים ראשונים. כי המידות הטובות שלנו יאירו את העולם. היושר, האמת והחמלה ישנו לטובה כל אחד שייקרה בדרכנו. הלוואי שאור השם שיבקע מתוכנו ימוסס את השנאה.

אין לימונדה בלי לימון

הלוואי שהילדים שלנו היו יכולים לחזור לשחק ברחובות, כמו שאנחנו שיחקנו, בלי שנפחד מהליסטים שאורבים להם בכל פינה.

הלוואי שהטוב והרע היו נשארים מופרדים, בלי בלבול, שחור מוחלט מול הלבן המוחלט.

הלוואי שיכולנו לזהות את פני הרשע. הלוואי שיכולנו להצביע על הרוע האולטימטיבי ושזה יאפשר לנו להתגונן, להישמר מפניו. הלוואי שהוא לא יכול היה להסתתר, להתעטף בטוב, בטלית, בחיוך. כמה קשה שזה לא כך, שהכול מעורבב. כשאמרתי את זה למישהי, היא השיבה: אפילו חווה לא זיהתה. גם עיניה כהו מול ערמומיות הנחש. כמונו, היא לא ידעה לזהות אותו. עניתי לה: אבל אי אפשר להאשים את חווה, שעדיין לא טעמה מעץ הדעת טוב ורע. אנחנו טעמנו ועדיין חיים באפלה מבלבלת, בערבוביה של טוב ורע.

הלוואי שלא נמשיך לטאטא סיפורים מתחת לשטיח, לא ניתן לשמועות להתרוצץ באין מפריע. הלוואי שננקה אורוות בלי מורא.

הלוואי שנהיה מסוגלים להסתכל מהצד ולראות את הילדים שלנו צועדים לדרכם בניקיון לב, בלי להיעלב שהם לא צועדים בדרכנו. לראות את החיפוש שלהם כענף היוצא מהעץ - עדיין מסתמך עליו, אבל מחפש את זווית השמש הייחודית שתאיר לו במיוחד.

הלוואי שהיינו יכולים לחסוך מהילדים שלנו את הנפילות, האכזבות והכאבים של החיים, בלי שזה יקצוץ להם את הכנפיים. קשה לראות אותם נאבקים ולהחזיק באמונה שלפעמים צריך להיאבק כדי להתחזק. אומרים שכשהחיים מזמנים לך לימונים תכין מהם לימונדה, אבל האמת היא שאי אפשר להכין לימונדה בלי לימונים. קשה להתבונן מהצד ולראות את הילד מתכווץ מול טעם החיים שזימן לו ביס חמוץ אש. האינסטינקט האימהי הוא להכניס את הילד מתחת לסינר ולגונן עליו. לעבור בשבילו את מעבר יבוק. אבל זה לא ייתן לו צידה לדרך. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי יותר.

הלוואי שנדע לסגור את הפה. מכל בחינה אפשרית.

הלוואי שכוח הרצון יגבר על התאוות הרגעיות. הלוואי שנסתכל על סופגנייה ונפנטז על נבטים. הלוואי שנשתיק את התאוות כי לנגד עינינו עומדת איתן החשיבות של בריאות הגוף.

הלוואי שממתקים ייהפכו ללא כשרים מהסיבה המאוד פשוטה שכשאוכלים אותם עוברים על מצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

הלוואי שילמדו תזונה מהגן ועד האוניברסיטה. משום מה זה נראה לי כלי יותר חשוב לחיים מהרבה מקצועות שהפעם האחרונה שהשתמשתי בהם הייתה בכיתה י"ב.

הלוואי שנתנהג כמו שאנחנו מצפים מאחרים להתנהג.

הלוואי שהיינו מאמינים יותר בכוחה של תפילה. מעלים על נס את חשיבות לימוד התורה. הלוואי שנכניס ונשלב אותה בכל פן של חיינו. בשלום הבית, בחינוך הילדים, בחיוך לשומר בקניון, שכל חטאו הוא לבקש מאיתנו לראות את התו הירוק.

הלוואי שנחזור להיות פשוטים, כמו פעם. אוכלים כל ערב לחם, גבינה וסלט. פשוט. בלי שמן זית מהמסיק הראשון או מלח ים אטלנטי. הלוואי שהילדים של היום לא היו מכירים את המילה צִלחוּת. הלוואי שנזכה לשׂבוע מחיינו. הלוואי שלכולם היו מחברות חומות עם מילות הקסם מאחור. הלוואי שלא כל ילד בן חמש היה מקבל את האייפון החדיש ביותר. הלוואי שילד בן חמש לא היה יודע שהוא אמור לרצות אייפון. הלוואי שהיינו מאמינים בלתת לילדים להיות ילדים, בלי להאיץ בהם להתבגר, בלי לחשוף אותם לתכנים שגם העין שלנו הייתה מוותרת עליהם בשמחה.

להתגעגע מיום שני

הלוואי שהיינו מכבדים את המבוגרים, לא כי נצטווינו אלא כי יש להם ניסיון וידע שאין לו מחיר.

הלוואי שלא היינו צריכים להגן על השבת. הלוואי שאנשים פשוט היו מתאהבים בה, רואים אותה דרך העיניים של המוקירים אותה, חווים את הגעגוע שלנו כבר מיום שני.

הלוואי שהיינו מוציאים כסף מהכיס לצדקה באותה קלות שבה אנחנו בוחרים להוציא אותו על עוד זוג נעליים.

הלוואי שלא היינו סומכים על אחרים שיתקנו את העולם. שמישהו אחר יעשה את המהלך הנכון בעוד אנחנו ממשיכים כאילו כלום לא קרה. הלוואי שהיינו מאמינים בכוח היחיד, שבמקרה הוא גם אנחנו, לשנות לטובה.

הלוואי שהיינו מאמינים בצעקה, בשברון לב, בזה שיש אחד ששומע הכול, שבוכה איתנו, שמחכה שנפנה אליו ורק אליו כדי שיפתור את הבעיות.

הלוואי שנאמין באמונה שלמה שאפילו שכרגע חושך - עוד דקה, כמו בימים ההם, בוא תבוא הגאולה.

הלוואי שיבוא כבר משיח.

הלוואי ש... תמשיכו אתם.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".