הטור של מרים גולן: למה זרקתי את "קלסר יום הדין", שהיה כה יקר ללבי?

שני עשורים מחיי ביליתי במסגרת לימודית כלשהי. מדובר בהרבה זמן. בניכוי שתים עשרה שנות לימוד מתקבלות שמונה שנים של לימודים גבוהים שהתוצר המשמעותי שלהן, לצד כמה תעודות שלא הסבו לי הרבה תועלת, היה הקלסר הכחול, או בשמו האותנטי 'קלסר יום הדין'.

קלסר כחול מחולק בחוצצים, שלתוכו התנקזו כל הדברים המשמעותיים שלמדתי, אלה שנחרטו בי והעניקו לי השראה, רשימות מקורסים שלמים, מחשבות מתוך מאמרים שהשפיעו על האופן בו התבוננתי בעולם, במילים, בשירים. היו שם שירה וספרות, אמנות ופילוסופיה, הסברים על מושגים מופשטים ורעיונות למחקר, זרמים, אסכולות, ז'אנרים והרהורים, הכל בכתב יד צפוף, שיהיה מקום, וכדי שלא אשכח דבר.

הכינוי 'קלסר יום הדין' נולד בהומור, מתוך מחשבה שאם תתרגש עלי חלילה קטסטרופה כלשהי, ואצטרך לברוח, וללא זמן להרהר מה עלי להציל, הקלסר הכחול יהיה פוליסת ביטוח להמשך החיים. הוא היה קפסולה של כל מה שעניין אותי, כל מה שידעתי וכל מה שרציתי להיות.

בערך שלוש שנים לאחר שהגיע לגרסתו המורחבת ביותר, לקחתי שקית אשפה ורוקנתי לתוכה את תכולתו. במקום שקלסר יום הדין יציל אותי ביום פקודה, הרגע המר והנמהר ההוא הפך ליום דין בעצמו, ואחריתו חרטה וייסורים. איך מגיעים למצב כזה? או חשוב מכך – איך לא מגיעים למצב כזה?

התחזקות באמונה היא כדור שלג צובר כח. מרגע שטועמים את טעמה המתוק, לא רק שקשה לחזור אחורה - אלא שרוצים מאוד למהר קדימה; ככל שמתקדמים - הכח להתמודד גדל ואיתו הרעב, וחוזר חלילה. בתוך התנועה הזו החיים מתרחשים.

נכשלתי בהבנת דבר עיקרי בתהליך

אנשים שמתחזקים באמונה מרגישים פעמים רבות הכרח להפנות עורף לכל מה שהם היו עד לאותו רגע. מחליפים נראות חיצונית, מקום עבודה, פעמים רבות גם מצב משפחתי, מוותרים על מערכות יחסים שכבר לא מתאימות, את תרבות הפנאי, את הקהילה. בתוך הרצון המתגבר להתקרב לקב"ה ולהיות 'תלמידה מצטיינת', רבות ורבים מקצינים למקום שאולי לא תכננו. התנועה הזו מובנת ומקושרת פעמים רבות ל'דרך האמצע' של הרמב"ם בהלכות דעות, שמסביר שכדי לשנות משהו בטבע שלנו עלינו להתרחק לקצה השני, רק כדי שנוכל למצוא אחר כך את דרך האמצע.

כאשר התחזקתי באמונה והתרחקתי מכל אורחות החיים ותחומי העניין שהעסיקו אותי, הרחקתי למקום שלא עניין אותי דבר פרט לדברי תורה. כל עיסוק שאהיה חלק מחיי עד לאותו רגע נראה לי ריק והרסני, כל מה שלא היה דברי תורה טהורים דחיתי בבוז. בהחלט הגעתי לקצה שממנו צריך היה למצוא את האמצע. לנקודה בה היה עלי למצוא את הדרך למצוא את הקב"ה גם בדברים הקטנים של היום יום, גם בתחומי העניין והעיסוק שהיו נחלתי שנים רבות, בכל הדברים שאני טובה בהם.

אחרי שנים של המראה וגדילה, כשמטוטלת ה'רצוא ושוב' החלה להיות כבדה יותר ויותר, נבהלתי.

הפחד שמשהו נחלש בי, שאני חוזרת אחורה ומאבדת את כל הנכסים הרוחניים שצברתי בעמל רב, התחיל לנהל אותי, ולמרות שידעתי להסביר תיאורטית שאין גדילה בלתי מוגבלת, ושצריך ליישב את כל האור אל תוך החיים, הפחד הכריע. נכשלתי בהבנת דבר עיקרי בתהליך – גם הירידה היא רצון הקב"ה. הגדילה הרוחנית שאנו זוכים לה היא ברצונו של הקב"ה, אבל תכליתה, כפי שהחסידות מנסחת, 'לעשות לו דירה בתחתונים', לקדש דווקא את העולם החומרי והגשמי.

הנשמה מבקשת להתנתק מהעולם הזה ולעסוק רק בתורה ובתפילה, אבל תפקיד האדם לקדש את הבריאה במעשיו, לעשות תפקידיו בעולם לשם שמיים, והתפקידים הללו, בהנחה שאינם מזיקים או סותרים את התורה, הם הנתיב שלו לפעולה. כך נוצרת המחזוריות הזו של גדילה רוחנית מחד, והטענה של העשייה היומיומית ברוחניות מאידך.

כשהשלכתי את כל תוצרי הלמידה והעשייה שלי, ברגע של פחד מנפילה רוחנית, כפרתי למעשה בתפקידים שהשם ייחד לי בעולם. במקום לגשת מחדש לתחומי העשייה והיצירה שהנפש שלי היתה קשורה בהם שנים, מתוך כוונה להתאים אותם או אפילו לרתום אותם לגדילה הרוחנית ולהפצת אור, סירבתי לעולם והשלכתי את תכולת הקלסר. יחד עם הדפים הללו איבדתי משהו מהותי ממני, ורק הכאב המתמשך שבא אחר כך לימד אותי שהקב"ה רוצה אותנו בדיוק כמו שברא אותנו. אם הוא טבע בי משיכה ליצירה ולאומנות ולספרות - אני צריכה להשתמש בכוחות הללו ולא לבטל ולמחוק אותם, גם אם לכאורה נדמה שהם שייכים לעצמי הקודמת, לפני שהאמונה הפכה להיות אלמנט כה מרכזי בחיי.

לכן כדאי לזכור כשיוצאים למסע התשובה - גדילה רוחנית איננה מחיקה של מי שאנחנו. היא שיפור והעצמה של הקיים.