אפרת ברזל: סיפור על ילדה ומגירה

המגירות האלה בגן שיש לכל ילד. "לך, חמוד, שים במגירה".

מגירה, כזו עם חור של חצי אליפסה חתוכה בחלק העליון שלה, בדיוק באמצע, חצי אליפסה אליה דוחפים יד קטנה, כדי לפתוח, מעין חור שתפקידו לשמש ידית.

מגירות פורמייקה, גודל אחיד, המיוצרות על ידי חברת רהיטים מפורסמת, שכחתי עכשיו את שמה, חברת רהיטים שמתמחה בריהוט לגני ילדים, שמייצרת גם כסאות קטנים, פינת בובות, ארון של קודש, סטנדר קטן. פינת רופא. גן.

על כל מגירה יש תמונה או מדבקה עם שם הילד או הילדה.

ילדים שעוד לא יודעים לקרוא אבל מזהים לאט לאט את המגירה שלהם, את האותיות המרכיבות את השם שלהם, את התמונה שמסמלת לעצמם, אותם. פותחים את המגירה, סוגרים, מסדרים אותה.

מגירה היא מקום.

כילד אתה יכול להחביא בה דברים שהם רק שלך, להרגיש שם, קצת בית, פרטיות.

כל ילדה צריכה שתהיה לה מגירה משלה.

כך גם כל ילד.

המוצץ בתוכה, השמיכי, עוגייה, ציור, עבודת מלאכה.

העולם שלי בתוך המגירה.

כל מה שאני צריך, אני שם בתוכה.

אנשים קטנים צריכים מקום.

אבל השנים חולפות והאנשים גדלים. המגירה כבר לא מספיקה.

הילדה הפכה נערה, נהיה לה חדר משלה, גם אם אחותה היתה איתה, יש לה ארון בגדים משלה, תיק ועוד אחד, היא ממלאה אותם בעולמה, הרבה דברים הנערה צריכה.

והנערה מתחתנת, ובשעה טובה, איזו כלה יפה, קונים להם, שוכרים להם, דירה.

יחידת דיור, שני חדרים, אולי שלושה.

המקום שלה לשים בו דברים, גדל. יש לה כבר מגירה, ושידה, ומטבח, ואמבטיה, וסלון לסדר. וקופסת עוגיות מעוצבת על השיש, כזו שגם שומרת טריות.

והשנים חולפות והילדה ובעלה עוברים לדירה גדולה יותר. עם גג, ואולי גם ממ"ד, ילדים, סלון עם פינת אוכל, ומרפסת מטבח, חמישה חדרים, ואולי יסגרו עוד אחד.

ועכשיו,

כשכבר נהיה יותר נוח,

אולי יקנו גם בית, עם גינה וכיסא מתחת לעץ לנוח, יהיה לו לבית מרתף גדול, ועליית גג, קומת חדרים ואולי עוד אחת.

ויתאפשר בהמשך, להתרחב עוד קצת,

וייקנו הם, לבריאות, למה לא, הגיעה העת, לקנות דירה להשקעה, בפרויקט,

 אנשים שמחים ומאושרים. הילדה ובעלה. החיים.

מבוססים, עמידים, מרבים נכסים, יש להם הרבה מקום לשים.

ואז, לאט לאט, התחיל להתחתן ילד אחד,

ועוד אחד, והם רצו לעזור לו, זה ודאי, מי צריך כל כך הרבה מקום.

הם מכרו דירה אחת, את הכסף חילקו לדירות קטנות יותר.

ועברו השנים, התחתנו עוד ילדים, הגיעו נכדים. לילדה עם המגירה כבר לא היה כוח לבית הגדול עם ההרבה חדרים. הם עברו לדירה קטנה יותר, כזו במפלס אחד, ארבעה חדרים, מטבח מיוחד.

הם גרו שם את כל גיל הפנסיה. שמחים.

והשנים חלפו, והקמטים, והגוף, והטבע, והמקל והבלאי, הם קנו חכמה הרבה כל אחד לעצמו, ובעיקר ביחד, מלאי של תובנות, הם בהנהון אחד היו מביטים באישוניו של האחר ומבינים לב, ללא צורך במילים.

ועוד שנים חלפו.

הילדה הוכנסה, כך היה צריך, כך היה נכון, למחלקה הגריאטרית של אותה עיר באותו המקום.

התייחסו אליה שם יפה,

נתנו לה מיטה, כיסא.

 ליד המיטה היתה לה שידה כזו מברזל של בתי חולים.

בחלק העליון של השידה היתה מגירה.

הנכדים באו לבקר, גם לא תמיד, היא שכבה הרבה שעות, מביטה על הווילון, על התקרה, כבר לא יכלה לקרוא, מדי פעם היא היתה פותחת לעצמה את המגירה.

היה לה בתוכה כל מה שהיא צריכה. מגירה היא מקום.

 המגירה היתה כל עולמה, היא פתחה אותה וסגרה, סידרה לעצמה, הזיזה. היו שם קרם לחות, תמונה, סידור ועוגייה.

"מגירה חיים מגירה".

לעילוי נשמת נועה קרינסקי. גיסתי, שנפטרה צעירה מדי, והיתה מספרת תמיד בחיוך את הסיפור הזה, בגרסה המיוחדת רק לה, ועושה לכולנו איתו, הרבה מחשבה.