היכולת לצמוח מהטעויות של ההווה – היא כמו שריר שצריך לפתח

לא פעם, טעויות שטעינו, כישלונות שנכשלנו, מקבלים בתודעה שלנו משמעות בלתי פרופורציונלית למציאות. כשאנו רואים בטעויות הללו את חזות הכל, הן נתפסות כהרבה יותר דרמטיות מכפי שהן באמת, עד שאנחנו משוכנעים שהן אינן בנות תיקון.

במרבית המקרים, בפרספקטיבה של זמן, נגלה שהטעויות שלנו הרבה פחות משמעותיות מכפי שהיה נראה לנו ברגע הראשון. גם אם אכן מדובר בטעות, בדרך כלל לא מדובר בטעות בלתי הפיכה, או בכזו שיש לה השלכות משמעותיות על המשך החיים התקינים.

לכן, חשוב מאד שנבחן את טעויות העבר, בפרספקטיבה של ההווה. שגרת החיים של הכאן והעכשיו, מהווה את המרפא הטוב ביותר עבור הנפש. אדם שמתמקד בשגרת החיים הנוכחית שלו, חווה את ההווה, ומעניק משקל מוגבל לעבר – יוכל לראות את הטעויות שלו בפרספקטיבה נכונה יותר, ריאלית יותר, וממילא – הוא יוכל להאמין הרבה יותר ביכולת שלו לתקן את טעויות העבר, ואפילו למנף אותן ככלי לשינוי בעתיד.

אולם לשם כך, יש צורך בתשומת לב. יש לנו את היכולת להתרכז בחוויות חיוביות שישנן בהווה - במקום להתבוסס בחוויות השליליות שמספק העבר, אולם בכדי שנעשה זאת – עלינו להיות מודעים לקיומה של היכולת הזו. אם לא נהיה מודעים לה, אם נשכח מקיומה – אנו נמשיך בעקבות ברירת המחדל שלנו, שאומרת בדרך כלל: התמקדות בעבר, ובתחושות הקשות שהוא נושא עמו.

אם אנו מגלים לפתע, שעברו עלינו ימים שלמים של התבוססות ברגשות אשמה, במחשבות שליליות, בתחושת ייאוש ותסכול – המשמעות הינה כנראה, שאנו לא היינו מודעים מספיק ליכולת שלנו להתמקד בצדדים אחרים של חיינו.

ככל שנתמקד יותר בחוויות ההווה, ונייצר עוד ועוד חוויות חיוביות מרגשות דיין, שתענקנה לנפש את תחושת המשמעות והחיוניות – התחושה הזו תמלא את מקומן של התחושות הקשות, שמספרות סיפור שונה לגמרי: סיפור שבו תחושת המשמעות העתידית של חיינו אבדה לבלי שוב בגלל טעויות כאלו ואחרות בעבר...

הבעיה היא, שרגשות האשמה סוחפות אותנו בקלות רבה מאד להתעסקות מוגזמת בעבר ובהשלכותיו על העתיד, במקום להתמקד בהווה ובמה שאנו יכולים לעשות בו. כך, מה שקורה ממש עכשיו – חומק מבין אצבעותינו, ואנו עלולים להחמיץ את כל הרגעים היפים והמרגשים של החיים, שמתרחשים תמיד בהווה. ההווה – הינו למעשה הזמן היחיד שאנו יכולים לחוות באמת, וגם להשפיע עליו. משום כך, כל גישה או תחושה, שגורמת לנו להחמיץ את ההווה היקר כל כך – הינה תחושה שלילית שאינה מובילה אותנו לשום מקום טוב.

הבעיה היא, שרגשות אשמה – מאפיינים בדרך כלל מבוגרים, שהרי ילד, במקרים רבים, כלל לא יחוש אשמה בשל מעשיו. משום כך, אנו נוטים לייחס את רגשות האשמה לבגרות, ולמצוא בהם הוכחה לכך שאנו פועלים מכוחה של אחריות... אולם בפועל – המציאות הפוכה: רגשות האשמה אינם מובילים לעשייה, אלא בדיוק להיפך: לחוסר אחריות, שבסופו של דבר משקפת ומביאה לידי ביטוי חוסר בגרות...

באותה מידה, גם הדאגות והכאב – נולדים בהווה. אם לא נהיה ערניים מספיק להווה, אנו עלולים לגלות את התחושות הקשות הללו לאחר שהן תגענה לממדים עצומים. במקרים אלו, אנו לפעמים לא מצליחים להבין מהיכן צמחו הרגשות הקשים הללו. אולם האמת היא, שהם צמחו ממש מתחת לאפנו, בהווה, בזמן שאנו היינו עסוקים בהתבוססות בעבר או בדאגה לעתיד.

אלא מה? היכולת להתרכז בהווה ולצמוח באמצעותו – הינה כמו שריר שיש לפתח אותו.  זה דורש לעיתים תרגול, זה דורש תמיד תשומת לב, אבל חשוב לזכור, שזה בראש ובראשונה משתלם!

ככל שנלמד יותר ויותר להתרכז בהווה, ולראות גם את העבר וגם את העתיד רק בפרספקטיבה של ההווה – אנחנו נוכל לחיות חיים יעילים יותר, חיים פוריים יותר, חיים שיאפשרו לנו לתקן גם את הכישלונות שצברנו במהלך חיינו – כשלנות המהווים חלק מתהליך צמיחתו הטבעית של כל אדם באשר הוא, להעניק להם את המשקל האובייקטיבי שלהם, ומהמקום הזה – לצמוח עוד ועוד!