הדור השני של בעלי התשובה: האתגרים וההתמודדויות

היום ארצה לדבר על אתגרי החינוך בקרב דור שני לבעלי תשובה או עולים חדשים.

הרבה אנשי חינוך הגדירו את ההתמודדויות החברתיות של נערים כ"קרב בלתי פוסק שלא להיות מובכים". זה מטריד אותם כמעט כל היום, כי יש בגיל הזה נטייה לצחוק ולהשפיל את השונה, ולכן כל ילד וילדה משקיעים המון אנרגיה להסתכל סביב כל הזמן וללמוד את הקודים והנורמות, על מנת לעשות מה שצריך כדי לא להיות מובכים. לנער שלא מכיר כראוי את כל הקודים החברתיים, זה קרב אבוד מראש, ולכן זה פתח להבין עד כמה הדור השני של עולים חדשים ובעלי תשובה נמצאים בבעיה ובסיכון.

צריך להבין: העולים הם אנשים נפלאים, שמסרו נפש בגבורה עצומה, ועברו למקום חדש. אבל, הם מכירים פחות את הניואנסים בחברה החדשה, ולכן לא סומכים על הניסיון והאינטואיציות של עצמם. זה מרומז בפרשתנו, שכתוב על החיות במכת ערוב, שהם הגיעו למצרים ביחד עם האדמה שלהם: "וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ", כי רק כך החיות ירגישו שהן נמצאות במקומן הטבעי (ילקוט מעם לועז). יש כאן סוד גדול מאוד. התפקוד נפגע כשמישהו לא נמצא על אדמתו, כמו שרואים בגמרא על זקני אתונה, שכאשר גלו מארצם, הם לא תפקדו כראוי, וריח עפר ארצם נתן בהם כוחות (בכורות ט). זה סוד העולים החדשים, שבבואם לארץ החדשה עוברים משבר זהות גדול מאוד. הם מוצאים את עצמם בבת אחת בחברה שיש בה לא רק שפה זרה, אלא כללי התנהגות חברתיים, תרבות וערכים שונים לגמרי.

בני הדור השני מזהים את בלבולי הזהות, והם מרגישים זרים ומנוכרים, כי הם רואים את עצמם שונים מהחברה המקומית. כשמדובר בנפש רגישה, זה יכול לגרום ללחץ נפשי, עד כדי כך שלפעמים זה עלול להיות טריגר לטראומה. אם נוסיף לכך את העובדה שהם גם מרגישים לפעמים מופלים לרעה, וצריכים להיאבק להיכנס למוסדות הלימוד, ולפעמים מצטרף לכך קושי רגשי או לימודי, התוצאה העגומה: תחושת דחיה כלפי המערכת התובענית, ואז, כל מה שהיא מייצגת – הופך להיות טראומטי. ענין חוסר השייכות הוא מהותי מאוד אצל ילד רגיש, וכפי מידת רגישותו - כך יש סיכוי שזה יתפתח, שהוא ירגיש זר ושיצא למסע חיפוש הזהות שלו. זו רק ליבת כדור השלג, שממשיך להתגלגל עם עוד חוויות דחיה שנוצרות כתוצאה מחוסר השתייכותו לקודים החברתיים המקובלים.

יש מקרים שבהם גם בעלי התשובה מרגישים סוג של עולים חדשים, כי הם נמצאים באזור עם קודים חברתיים שונים. גם הם לפעמים נוטים להציב בפני ילדיהם ציפיות לא ריאליות, עודף ביקורת ולפעמים מיעוט חוויות. הם נמצאים באורות גבוהים בתחילת תשובתם, וקשה להם להפנים שהילדים שלהם – הם רק ילדים, ושהם לא מלאי אורות כמותם. כמו כל נער, יש להם מסע לעבור, לגבש זהות, והם לא יכולים לאמץ את השורה התחתונה של המסע של הוריהם.

אין כאן פתרון פלא, אבל התרופה מתחילה תמיד בבית. קשר חם, וחוויות רבות. במקביל, צריך להיות ערים לנורות האדומות על תקלות ועל דברים שנראים לא נכונים. ובזכות מנגנונים של זמני איכות קבועים, עם הרבה הקשבה, נזכה כולנו לרוב נחת.