גיל ההתבגרות מתחיל?

אני מרגישה התקפי חרדה לעיתים קרובות. איך מתמודדים עם חרדה?

שיטת ה-CBT מציעה כמה וכמה כלים, חלקם הומוריסטיים, להתמודד עם חרדה. הנה מעט מהם:

הפסיקי להילחם במחשבה. לכולנו יש מחשבות מוזרות ומפחידות. מחשבה כלשהיא לא הופכת אותה למציאות. קורה לך שהילדים משתוללים, ולרגע קופצת לך מחשבה: אני רוצה שקט, אולי אנעל אותם במקלט?... זה לא אומר שתעשי את זה, כמובן. תתייחסי באותה צורה גם למחשבות המלחיצות.

לכי רחוק ככל האפשר מהדבר שמפחיד אותך. דברים מגוחכים לא מפחידים. אם את חוששת מעליה במעלית, חשבי שאלו יהיו החדשות בשעה הבאה. "והרי החדשות: דפנה ננעלה במעלית, צוות חילוץ מוגבר יצא למקום החילוץ, הזעיקו סירת מטכ"ל...".

פני לעצמך זמן לדאגה: אין לי זמן לחשוב כרגע, אחשוב עליה בערב, זו שעה של דאגות וחרדות. בערב תתעסקי בדברים אחרים.

נסי לחשוב מה יהיה בעוד שבוע חודש או שנה. מה תחשבי על המחשבה הזו? בדרך כלל תגידי לעצמך שכנראה אז תתעסקי בדברים אחרים.

תגידי את המחשבה המציקה לך: בקול, בשקט, בקול של דמות מצחיקה, במקוטע, בישיבה... ההומור ממתן ומעמעם את המחשבה.

חזרי על המחשבה עד שאפילו את תשתעממי. 10 דקות באיטיות ובקול שקט. אחרי זה המוח ישתעמם וירצה להתעסק במחשבה אחרת.

(יפה איפרגן, MA, אשת חינוך ומטפלת CBT במחלקת "נפשי בשאלתי")

* * *

יש לי בת, בת 12. יכול להיות ששינוי התנהגות מעיד על תחילת גיל הטיפש-עשרה בגיל 12? היא התחילה לענות לי ולבעלי, להתפרץ בעצבים, להכות את הילדים הקטנים בבקרים, המריבות תמיד קשורות אליה, והיא עושה הרגשה שכל העולם "חייב" לה… מה עושים? אני צריכה הדרכה מיוחדת לגיל הזה?

את צודקת שהשלב של גיל ההתבגרות הוא שלב קצת מרדני, בדיוק כמו גיל המרד של גיל שנתיים.

לנערים/ות יש פתיל קצת קצר. שינויים הורמונליים בגוף גורמים להם להיות קצת עצבניים, חסרי סבלנות וכדומה.

אבל אין שום סיבה שילד ידבר בחוצפה, להפר גבולות וכללים שבבית וכו'. אני מבינה מאוד את ההתלבטויות שלך ואת הקשיים במה לעשות, להגיב? לשתוק? לוותר? זה בסדר גמור שזה מה שאת מרגישה. אך אם תגיעי עם כל הספקות הללו בלבך מול בתך, זה יגרום למצב גרוע יותר ולמרד גדול יותר.

הדבר החשוב ביותר שילד צריך להרגיש בכל מצב ובגיל הזה בפרט, הוא ביטחון מצד ההורה, שאמא שלי או אבא שלי בטוחים בעצמם ובמה שהם מחליטים כרגע.

כדי לעשות לך סדר בראש, וכדי שבאמת תוכלי להרגיש כך (ולא רק לומר לעצמך) ואז גם בתך תוכל לשתף פעולה, אני ממליצה לך מאוד לקבל הנחיה והדרכה. ידע לא חסר, ב"ה, אך כיצד ליישם בשטח - זה הקושי הגדול (וזה בדיוק מה שקורה לך כרגע).

הדרכה מעשית עם בתך, יחד עם התחשבות ומודעות לרגשות שלך ולמה שקורה לך מולה, יעזרו לך מאוד לדעת להתנהל איתה נכון, והקשר ביניכן יהיה נעים, הורי וחברי.

חשוב לי לציין שהמעבר בין הילדות לגיל ההתבגרות הוא קו דק מאוד, וכדאי מאוד שלא לפספס אותו, כי זה קריטי לגבי כל המשך הקשר שלך עם בתך.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)