שווה סיפור: אם אתם משמרים

קוראים לי לירון. גדלתי רחוק מתורה ומצוות, בשכונת קריית שרת. הייתי "ילד טוב רעננה", כפי שאומרים, השתדלתי תמיד לעשות את המצווה עלי. לא שהייתי "חנון", אבל ידעתי לעשות את מה שרציתי לעשות, בתמרונים מתוקים שגם אם גילו אותם - זה עבר בהכלה ובסליחה. בבית הספר גרפתי ציונים גבוהים, ובסך הכל הייתי תלמיד חרוץ, מה שעזר לי מבחינה חברתית. בגלל היותי אוהב אדם באשר הוא, לא נדיר היה למצוא אותי מתערבב עם כל סוגי הילדים, ובהמשך גם נערים, אף כאלו הגדולים ממני במספר שנים גדול. בסך הכל הורי רוו ממני נחת – הלכתי בתלם שהם תכננו עבורי.

בסוף התיכון התגייסתי לצבא כמו כולם, שם נבחרתי לשרת בקרבי. מילאתי תפקידים רבים, שרובם - השתיקה לא רק יפה בהם, אלא חובה. לאחר שלוש שנים של שירות קבלתי שחרור מצה"ל, ויחד עם שני חברים החלטנו לצאת לטראק בתאילנד.

היעד הראשוני היה קוסומוי – אחד האיים הנחשקים ביותר לצעירים בתאילנד. הגענו לשם מצוידים בכל מה שצריך, וכמו כל ישראלי טוב - התחלנו להתערבב עם המקומיים, התיירים והחבר'ה שלנו, הישראליים. נהנינו מכל רגע. מהשקט, מהנוף, מהחוויות שרק תאילנד יכולה להציע. וכן, עם כמות הישראליים שנמצאת בקוסומוי, הרגשנו ממש בבית.

החלפנו זה עם זה רשמים וסיכומי מסע, לאן הכי כדאי ללכת. לערב שבת בלילה המליצו לנו ללכת לבית חב"ד הסמוך, לארוחת שבת. "יהיה לכם מעניין", הבטיחו. ובכלל, האווירה בחו"ל כלפי הדת שונה לגמרי מהאווירה העכורה כאן בארץ. לאחר מכן החלטנו להמשיך אל האי קו-טאו, אי הצבים, שם רצינו לעשות צלילה מדהימה בין השוניות והדגים המרהיבים שבה. ההחלטה היתה: יום שישי - ערב שבת - עושים בבית חב"ד, למחרת, בשבת - לוקחים מעבורת לעבר קו -טאו.

בערב שבת אנחנו מגיעים לבית חב"ד. האווירה המזמינה, האוכל והיחס החם של שלוחי חב"ד גירו אותנו להישאר כמה שיותר, אבל לי היתה הפתעה מעניינת.

מיד כשנכנסתי ראיתי אותו - אופיר. חבר ילדות מהשכונה בקריית שרת-רעננה. חוץ מהגיל הוא היה גדול ממני בכמה ראשים, נחשב לבחור רציני וחכם, וגם בצבא הוא נבחר לשרת באחת מהיחידות המסווגות. שנים שלא ראיתי אותו, בעצם, מיום לפני הגיוס שלו. ופתאום כאן, לראות אותו, זה היה הלם קל. ההלם הכבד יותר היה הלבוש שלו.

חוץ מכיפה שהיתה לראשו, מה שיש לכמה ישראלים המגיעים לבית חב"ד, ולו רק בשל הכבוד - היתה לו גם ציצית. זה כבר היה מעבר, הבנתי שמשהו "השתבש" אצלו. ניגשתי אליו, לוחץ את ידו. "אה, אחי, מה אתה עושה כאן?", שאלתי אותו עם חיבוק מוחץ. "אתה רואה, בינתיים אני כאן, מתנחל, עד שנחליט איפה ממשיכים", הוא ענה לי. הבטתי על הכיפה ואחר כך משכתי לו בציציות. "מה זה? קרה משהו?", שאלתי, חצי בציניות, חצי בדאגה. "אני בתהליך, אחי, תאמין לי, יש אלוקים, אתה לא מבין כמה אור זה".

טפחתי על גבו בחיבה, מקווה שהוא צוחק. "אופיר, אתה רציני? מה עובר עליך?", לא הבנתי מה מתרחש אצלו, איך הוא, הרציני, החושב, הלא-פראייר הכי גדול שהכרתי, דווקא הוא, כאן, מחליט לשנות תפיסה. לא הסתדר לי. "ההורים, הבית, יודעים מה עובר עליך?", שאלתי, מעביר בעיני רוחי את דמותה של אמו, מדמיין את תגובתה הנחרדת לתהליך של בנה.

"בערך, ככה -ככה", הוא ענה לי, "אתה מכיר את אמא שלי, נלחצת מכל דבר. לאט לאט, נשאיר את זה לסוף". המשכנו לפטפט. לא ויתרתי לו, חפרתי איך הגיע למצב הזה וניסיתי למצוא דרכים לשחרר אותו, מרחם על ההורים שלו – פוחד שישתגע. חברי הצטרפו אלי, שומעים ממני אודות אופיר, עורכים היכרות. אופיר התגלה כאופיר שהכרתי. חוץ מהסממנים החיצוניים - דבר לא השתנה.

אופיר סיפר לי על חוויות מסוימות שעבר בצבא, משהו שרק מי שהיה שם - מבין. סיפר איך ראה את אלוקים מול עיניו, לא פעם ולא פעמים. הוא לא ידע לקרא לו בשמו, אבל הרגיש שהוא קיים. הוא הגיע לתאילנד כחלק מטראק רציני שעשה עם חבריו, תאילנד היתה רק אחת מהיעדים בטיול, אבל הוא נשאר כאן, בבית חב"ד. כמה שיחות לתוך הלילה, ועוד ערימת ספרים שהביאו לו בבית חב"ד, גרמו לו להתחיל לחשוב יותר, ובסוף הבין – שזה מה שחיפש. בדיוק.

בינתיים הוא פה, עד שיגמר הכסף או עד שיחליט מה הצעד הבא שלו, המוקדם מביניהם.

החברה הדליקו נרות שבת במתחם מסוים. לאחר מכן התחלנו קבלת שבת עם הרב. לאחר תפילת ערבית התחילה הסעודה, ישבנו יחד, כל החבר'ה מישראל, זורמים עם האווירה, עם ה"עם ישראל חי", נהנים מהאוכל הטעים, מהכיף הזה שיש רק לבית חב"ד להציע.

אחרי הסעודה החלטנו להישאר לעונג שבת. אם כבר - אז כבר. זו היתה חוויה מיוחדת.

כבר לקראת סיום, אופיר שאל אותי מה אני מתכנן מחר. סיפרתי לו על הכוונה שלנו לנסוע במעבורת לכיוון האי קו- טאו. ואז הוא התחיל: "אחי, שבת היום, למה שלא תחכו עד לראשון? תישאר כאן גם למחר, אתה תהנה. אחלה אוכל יש פה".

סירבתי בנימוס, אבל אופיר התעקש איתי, ואז המשיך הוויכוח שלנו מקודם, רק שהוא צבר תאוצה יותר מבתחילה. נראה כי אופיר חשב כל הסעודה איך לבוא אלי עם זה. החברים שלי התחילו לאבד סבלנות. הסיפור עם אופיר ממש לא ריגש אותם, גם לא ההצעה שלו להישאר בבית חב"ד לכל השבת. הם רצו להמשיך ליעד בכל מחיר.

ואז אופיר שלף את זה: "יודע מה, בא נעשה הסכם. אתה מגיע לבית חב"ד גם מחר ולא נוסע בשבת במעבורת, ואני מוכן להקשיב לך ולבוא איתך למי שתרצה כדי שיוכיח לי את הדבר הנכון, לפי דבריך". הוא הדהים אותי. לא האמנתי שהוא אומר את זה. החלטתי ללכת על זה. פניתי לחברי וסיכמתי איתם שאבוא אחרי שבת. ביום ראשון אצטרף אליהם. הם לא ממש הבינו את הקטע ואף כעסו עלי, אבל אני רציתי "להציל" את אופיר בכל מחיר.

למחרת בבוקר כבר הייתי בבית חב"ד. הגעתי לתפילה, אופיר היה מאושר. "אל תתלהב", התריתי בו, "בסוף השבת אתה צריך לקיים את הבטחתך". אופיר הנהן בראשו. "אל תדאג", אמר לי. אחרי הסעודה רציתי לצאת לכיוון המלון בו התארחתי, אך אופיר משך אותי אליו. "למה לך ללכת? בוא נשאר פה, עם עוד קצת חבר'ה, יהיה מעניין". החלטתי להישאר, זורם איתו. ממילא, במלון לא היה לי אף אחד, חברי יצאו לקראת הצהריים לאי קו-טאו. מה שכן, היה חסר לי היה הטלפון שלי. בזמנו עוד לא היו הטלפונים החכמים שיש היום, אבל עדיין היו הודעות ושיחות טלפון שרציתי לקיים, בעיקר עם חברי שיצאו לדרך בלעדי.

אופיר התגלה כאומן שכנוע מדהים, וכך מצאתי את עצמי במוצאי שבת, בלי סיגריה עשרים וארבע שעות, ובלי טלפון! כשהגעתי למלון גיליתי חמישים שיחות שלא נענו - רובן מהארץ, חלקן מהשגרירות. אפס שיחות מחברי.

התחלתי לדפדף בהודעות: "תתקשר מהר", "לירון, מה קורה איתך?", "איפה אתה?", "למה אתה לא עונה?". כולן מהבית, חברים ומשפחה.

חזרתי לאמא שלי, שכמעט התעלפה לשמע אותי. "לירוני, אתה חי?!".

לא הבנתי. אמא שלי בכתה וצעקה. אחותי לקחה את הטלפון, לא מאמינה. "אמרו שאין ניצולים", בכתה. "אני כאן, חי ונושם. מישהו מוכן להסביר לי מה קורה?".

אחותי סיפרה לי על התאונה הקשה. המעבורת שחברי עלו עליה טבעה. בינתיים לא מצאו ניצולים.

התאבנתי. חברי, כאחים לי - אינם. המעבורת. אני. שבת. חי.

לא ידעתי איפה להניח את עצמי. הכאב החד על חברי, האושר העצום על כך שניצלתי, ההלם מכך שאופיר צדק, והשבת ששמרה עלי. הכל היה סביבי כמו חישוקים באלפי צבעים. לקחתי את רגלי ורצתי אל בית חב"ד. רציתי להבין, להכיל, אולי לעכל.

בבית חב"ד הרב ישב איתי יחד. הוא הקשיב לי, שמע את הכאב, הצער, ההלם, את העוד אני חי... את ייסורי הנפש, המצפון החובט, "למה רק אני ניצלתי?", לצד ההודיה על כך שנשארתי שלם. לאט לאט הוא דובב אותי, הראה לי את האור. את מה אני כן יכול לעשות לעילוי נשמתם של חברי, משהו למענם. זה היה מעט מהנחמה שעזרה לי. טיפות של נוחם בתוך ים של כאב בלתי נתפס.

אופיר, מיותר לציין, מילא את הבטחתו עד לאחת. תשובה חזקה מזו - לא יכולתי לקבל.

בשבת שאחר כך כבר הייתי בבית חב"ד מתחילתה ועד סופה. לקח כמעט שבועיים מרגע שגילו את הגופות ועד שהובאו לישראל לקבורה. לישראל הגעתי ללוויה. כיפה לראשי, ציצית מתחת לחולצה. ולא הייתי לבד – גם אופיר חזר.

יחד התקדמנו, אך כל אחד בקצב שלו.

אני עדיין מתקדם, לאט - אבל בטוח. אבל שבת - אצלי זה קודש קודשים. אני למדתי על בשרי, כמה זכות יש לשומרים אותה, וכמה היא שומרת עלינו. אני לא מוכן לוותר עליה בעד כל הון שבעולם. כל שבת מזכירה לי את חברי שחייהם נגדעו באיבם, וכך אני משמר את זיכרונם.