אילן החלילן: ניצחון שכזה

"סוד", אמרו לי, כששאלתי לכבוד מה המסיבה.

כשאומרים למישהו  את המילה "סוד", הוא מסתקרן הרבה יותר, נכון?

אז זה מה שקרה לי.

רציתי כל כך לדעת מה הסוד, ולא היו לי מספיק רמזים כדי להבין את זה. היה עלי לחכות עד ג' בטבת כדי שאוכל לדעת על מה מדובר.

בג' בטבת, בשעה 5 אחר הצהריים, מיהרתי אל בית משפחת עמינדב.

היה זה בניין דל וישן. סביב היו זרוקים הרבה מאוד פריטים, שאין בינם לבין חבריהם כל קשר, בבלגן אחד גדול.

עשרות זוגות אופניים של כל דיירי הבניין - אופניים גדולים, אולי של האבות, אופניים בינוניים, שכנראה שייכים לילדים, ואופניים קטנים של שלשה גלגלים.

עגלות תינוקות ועגלות משא רבות. כאלו שמשמשות להשכבת תינוקות רכים, תינוקות גדולים יותר, שכבר יודעים לשבת, וכאלו שנושאים איתן את הקניות מהחנות.

שום דבר מכול הבלגן הזה לא הכין אותי לגילוי הסוד. איך אפשר לדעת לפי זה מי גר בקומה שנייה, בבניין 13 ברחוב הבנאים?

אז לא יכולתי לדעת, ולכן נשאר לי רק לטפס במעלה המדרגות ולהגיע למעלה בעצמי, כדי לראות ולהבין.

אחזתי בנרתיק חלילי וטיפסתי במדרגות הצרות.

לא הספקתי לדפוק, והדלת נפתחה בבת אחת! לא סתם נפתחה, אלא נפתחה לרווחה.

חמישה או שישה פרצופים בכל מיני גילים הציצו אלי. לא הצלחתי לספור במדויק ולדעת אם היו אלו חמישה או שישה, יתכן שהיו אלו שבעה פרצופים.

כל הפרצופים היו חייכניים ונראו מאושרים, דבר שנראה מוזר מול העוני ששרר בבית הזה.

את רמת העוני גיליתי קצת לאחר מכן: הקירות היו מקולפים, הארונות היו פרוצים, הבגדים היו מבולגנים בארונות, הכיסאות היו מלוכלכים, הדלתות היו מקולפות.

נראה היה שילדים שחיים בבית הזה יהיו עצובים, מסכנים, עלובים.

נראה היה שילדים שחיים בבית הזה יהיו עצובים, מסכנים, עלובים.

אבל, לא. כמה מוזר!

הילדים משום מה נראו מאושרים!

אחד מהם רץ והגיש לי כסא, קצת מתנדנד, אז מה?

האחר מיהר והגיש לי כוס זכוכית, לא מבריקה מדי, ובתוכה מים.

עוד אחד ניגש ולחץ לי את היד, הוא היה הגדול מבין הילדים. "שלום, אילן החלילן" – הוא לחש בכבוד רב, וכמעט קד קידה בנימוס.

"רוצה שנגלה לך למה הזמנו אותך?", צפצף קולו של ילד שנראה כבן 5 שנים.

"רגע, אל תגלה", נזף בו אחיו, "חכה, קודם צריך לסיים לאכול".

לסיים לאכול?

איך לא שמתי לב קודם, השולחן היה עמוס במאכלים לרוב.

הצלחות המרכזיות היו גדושות, גם הפרטיות היו מלאות במאכלים.

ארוחת הערב הלכה והסתיימה.

כשסיימו את הארוחה,  וגמרו גם לברך ברכת המזון מהברכון, הגיעו פתאום ההורים, שהיו מחוץ לבית.

"אבא, אמא", קפצו עליהם הילדים, "הצלחנו, ניצחנו".

"מעניין את מי הם ניצחו", אמרתי בלבי, וכיוון שכבר לא היה גבול לסקרנותי, פניתי אל הילדים ושאלתי דוגרי: "את מי ניצחתם?".

"את עצמנו!", הם קראו כולם ביחד, קטן עם גדול. "כבר שבוע שלם שאנחנו מברכים את ברכת המזון רק מתוך סידור. ועכשיו אבא ואמא הבטיחו לנו פרס. הם הבטיחו לנו שאתה תבוא ותחלל לנו את כל השירים של ברכת המזון, ואנחנו נשיר אתך!".

כמה שמחתי.

ביקשתי מהם לפתוח שוב את הברכונים, והתחלתי לחלל את השירים שבברכת המזון.

כשהגענו לשיר האחרון ושרנו יחד: "נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" – הם שרו עם החליל חזק כל כך, עד שהייתי בטוח שלעולמים, לעולמים הם ינצחו את עצמם ויזכרו לברך ברכת המזון מתוך ברכון. רק מתוך ברכון.

מה אתם חושבים? ינצחו עד עולם או לא?