"למה הוא עושה את זה?!"

כל הורה (טוב) חש צורך בסיסי לדאוג לילדים שלו, לחנך, לפתח, לנווט את דרכם, להגן עליהם מסכנות. לשם כך אנו מייעצים להם מתוך ניסיון החיים שלנו, מציעים פתרונות ולעיתים אף קובעים ומחליטים עבורם מה לעשות, והכל מתוך מחויבות ודאגה כנה ואמיתית.

אך מוכרחים לדעת, שגישה זו, שיעילה כל כך בגיל הילדות, עלולה להזיק בהגיע הילד לגיל ההתבגרות. בגיל זה, כפי שהרחבנו כבר, הנער זקוק לעצמאות ולנפרדות, והיחס של ההורים חייב להשתנות בהתאם, מהורה צמוד ומחנך שדורש לעיתים וקובע עבור הילד, להורה מייעץ ומכוון שמביע את דעתו, אך משאיר את ההחלטה הסופית בידיו.

הורים שלא באמת מודעים לכל התהליכים הפנימיים שהמתבגר שלהם עובר, וממשיכים בהתנהלות הרגילה והמוכרת, בהכרח יגיעו למצב שבו הם חשים אובדן שליטה. הרי עד לא מזמן, במשך שנים, הם היו שותפים פעילים בכל חייו, והיו חלק משמעותי מתוך עולמו, בבחירותיו ומהלכיו, ולפתע הכל משתנה. הילד שלהם, שרק אתמול נולד, מגלה פתאום עצמאות ועצמיות. הוא ממדר אותם מחייו, מרגשותיו ומקשייו, לעיתים בצורה יפה ולעיתים בצורה בוטה. משפטים ואמרי פנינים כמו "תפסיקו לחפור לי" שגורים על לשונו. החזרה בשעות מאוחרות, החריגות מהקו הרוחני והכללי של הבית, החוצפות, החיכוכים והמריבות...

ההורים מרגישים גם מאוימים. מה יהיה איתו? עם הקשר שלנו איתו? הם חווים גם דאגה ופחד על העתיד שלו. מה יהיה עם העתיד שלו? הוא לא מבין כמה הוא הורס לעצמו את ההמשך עם המעשים שעושה עכשיו... מה יהיה עם המשפחה שלנו, מוסדות הלימוד של האחים האחרים, השידוכים?...

כל השינויים הללו יוצרים אצל ההורים שלל רגשות קשים,.

הנה חלקם הקטן:

אכזבה עמוקה. "זה הנער שהיה הכי טוב בכיתה, עד לאחרונה היה יכול לסיים שיעורי בית גם עד 12 בלילה, ועכשיו הוא בקושי מגיע לבית ספר...". הם הולכים עם תחושות של פגיעה וכאב. "אחרי כל מה שהשקענו בו ודאגנו לו, זה מה שהוא מחזיר לנו?!".

תסכול. "איך הוא מסוגל להתנהג ככה? להיראות כך?! אחרי כל מה שחלמנו ותלינו בו"...

תחושה של בושה. ההורים עלולים לחוש שההתנהגות שלו משקפת חוסר שליטה שלהם, ועליבות החינוך שנתנו לו. "כך הילדה שלנו יוצאת לרחוב! כך הוא שורף לילות שלמים! מה חושבים עלינו כל אלה שרואים אותם? השכנים, הקרובים... זה הורס לנו את כל השם הטוב שבנינו".

חוסר הבנה. "למה הוא מתעקש להיות כזה? למה הוא עושה את זה? למה הוא לא יכול להיות ילד נורמלי ורגיל?! מה בכלל הוא מוצא בזה?".

בהלה. "לאן הנערה הזו יוצאת? מה היא עושה? מתי תחזור? ואם תיפגע?". דאגה איומה שלא נותנת מנוחה לרגע.

עצב. "איך הגענו למצב הזה? מה יהיה?".

ייאוש טוטלי. "אין דרך להוציא אותו מזה. אין סיכוי שהוא ישתנה! הוא לא מוכן אפילו להקשיב. אנחנו עם הילד הזה סיימנו"...

לעיתים מתלווים רגשות אשם. "איפה טעינו? כנראה זו אשמתנו, לא נהגנו איתו נכון". ההורים מלאים בנקיפות מצפון – "אולי היינו קשים מידי, או היינו רכים מידי? אם רק היינו אומרים/ גוערים/ מחייכים/ מקפידים יותר, המצב שלו היה היום טוב יותר".

וזה לא מסתיים בזה, פעמים רבות, בעקבות ההתמודדות של הנער או הנערה, פוקדת סערה נוספת את הבית, ופוגעת בתפקוד של ההורים – האם, שמרוב פחד ודאגה לא ישנה כל הלילה, האב, שמרוב כעס מתוח יותר. לעיתים ישנם חילוקי דעות בין ההורים שגורמים לוויכוחים ומערערים גם את שלום הבית ביניהם. הוא חושב שצריך להציב לו גבולות - כך לא מתלבשים/ נראים/ עושים. והאם מרחמת ומבקשת להיות רכה. הטלטלה לא פשוטה. או להיפך, האם עומדת על הכללים ולא מרפה, ואילו האב מנסה למצוא מסגרת מתאימה ומכילה יותר לבן.

כל התחושות והרגשות הללו מובילים ומזינים את גלגל המריבה בין המתבגר להורה.