מחסום העיתונות

עם השחרור מצה"ל המתין האופק האקדמי, ולידו צבעונית תוססת ומפתה – העיתונות. עזות ועקשנות כפרית הביאו אותי לפתחו של בעל מקומון בעיר נתניה. האיש נמוך קומה חבוש במשקפיים שחורות ועבות, ישב על כיסא מנהלים ענק וכמעט נעלם שם. קולו היה מתכתי, ונימת זלזול בצבצה מבין הטונים המחוספסים.

"שמע בחורציק, אתה מגיע אלי כבר פעם עשירית. אני לא צריך פה שום עיתונאי, לך תחפש עבודה במקום אחר, זה מתחיל להראות לא רציני. מה אתה רוצה, שאני אגרש אותך מפה...?!".

 

 

למושבניקים טיפוסיים יש עור של פיל. יש כאלה שגם פיל אין להם, הם העור שלו בלבד. יתכן שהייתי צריך להיעלב, אבל מה לעשות? עלבון מעולם לא היה הצד החזק שלי. גם לי וגם לו היה ברור שהמפגש הזה, עכשיו, הוא המפגש המכריע, אני מנדנד לו שאני רוצה לכתוב במקומון שלו, והוא מתעקש שהוא לא צריך. נכון לאז, היה זה המקומון היחיד בעיר, שאף הוא היה צמחוני ורזה, דהוי ורעוע. אבל מה לא עושים כדי לפרוץ דרך בעיתונות. מתעקשים. מתחילים בקטן.

 

"שמע, ארנון", פניתי אליו בנחרצות, "אני מניח לך עכשיו על השולחן הצעה שאתה לא יכול לסרב לה".

 

ארנון, שהיה שועל מסחרי, ומה שעניין אותו היו בעיקר עמודי הפרסום והמרשרשים שבצדם, נשם עמוק ואמר "כן לוי, אני שומע".

 

"ובכן, שים לב: אני מוכן לכתוב בעתון שלך, כל מה שתרצה, על מה שתרצה, יום ולילה בעיר ומחוץ לעיר, ב-ח-י-נ-ם. בלי כסף. אל תשלם לי דלק, לא רוצה דמי אחזקת הווספה, ואפילו דמי כיס אל תיתן לי. אני זורנליסט חינמון. עכשיו נראה אותך מנפנף אותי?!".

 

ארנון היה טיפוס קריר קשוח וחשדן. את משקפי השמש השחורות והכבדות הוא מעולם לא הוריד מעיניו, אבל אחרי המונולוג החודרני שלי, נדמה היה לי שבדל חיוך מרצד לו מבין העדשות השחורות. שפתיו כרגיל נותרו עבות חתומות וסתומות, אפילו צל צלו של חיוכון לא בקע משם. אבל העדשות השחורות – כן.

"טוב, תכנס לחדר הכתבים, נראה מה אתה שווה...".

 

זה הספיק לי. תפסתי את העיתונות בקצה של קצה זנבה. ומאותו יום, זה העשור השלישי ללא הפסק, מדי שבוע בשבוע, בכמה וכמה עיתונים מקומיים וארציים ורשתות תקשורת, דתיים וחופשיים, מופיעים סיפורים, טורים, מאמרי השקפה וכתבות פרי עטי.

 

אך באותן דקות, כשארנון מנכ"ל המקומון הורה לי את הכיוון לחדר הכתבים, הייתי די מופתע והמום, למרות מפלי הביטחון העצמי ששפעו ממני. חייל משוחרר, בלי ניסיון בחיים, אבל עם קולמוס שמחמם מנוע. מופתע.

 

בעיצומם של ימי החולין, ואני עיתונאי בן 25 במשרה מלאה בכמה עיתונים, עסוק בתקשורת עד מעל צווארי, איש השטח של העיתון הנפוץ במדינה, באזור השרון והמרכז, חזר בתשובה ידידי הקרוב, הטוב והאהוב, אהרון אינגבר. קצין צנחנים מבריק, מוסיקאי מחונן השופע טוב לב. אינגבר, שהיו בו יותר מקורטוב ניצוצות של מסורת מבית הוריו, היה אמיץ ונחוש בדרך שלו, וטיפס אט אט לנגד עיני בסולם הרוחני המונח ארצה וראשו מגיע השמימה. כממשיך דרכו של אביו ז"ל שהיה בחור בישיבת לומזה דליטא המעטירה. הכיפה השחורה, הזקן, הציציות המתבדרות ברוח, היו זרות למדי, ניכור קיצוני בין שני עולמות. שיתוף פעולה מוסיקלי בינינו הביא לקרבה חברית שאילצה אותי לחוות וללוות מקרוב קו אל קו, קב בתוך ארבע אמות, את התעצמותו בדרך האמונה. לליווי הזה היתה השפעת מה.

 

למרות תחושת ההתבדלות הראשונית, פעפעה בי הערצה פנימית לחבר טוב מן הצבא שלמרות לגלוגים וביקורת חברתית לא מפרגנת, חצה את הקווים. מיששתי את עצמי טוב טוב, כדי לוודא שגם אני חלילה לא אסחף אחריו, אל מה שנראה כל כך רחוק, קודר, מוזר ובלתי נתפש. התפילין, השבת, התפילה. שנות אור.

 

"תראה לוי, אתה מכונס עמוק בקונכיה שלך כמו חילזון פצוע ופחדן, לא חבל?! אני לא משדל אותך, לא כופה עליך, אבל אתה כבר ילד גדול. עיתונאי שרבבות של אנשים קוראים את מה שהוא כותב. אתה בטח חושב שאתה חכם גדול, ויש לך מה למכור להם. אז אגלה לך סוד: אתה לא חכם גדול, ובאמת אין לך מה למכור. אם היה לך שמץ, קורטוב של ידיעת התורה, של חוכמת הגמרא, גם אתה היית חוצה את הקווים", לחש באוזני ר אינגבר.

 

האמת ניתנת להיאמר שהייתי קשוב ל"מזמוריו", אך כשהיינו נפרדים האבק החרדי היה פורח מעל ראשי. זה נראה מהפך בלתי אפשרי לנטוש עולם עם קריירה תקשורתית-תיאטרלית הולכת ומתפתחת לעבר השטייטל הדחוס, לעטות בגדים חד-גוניים ולהתנענע כמותם, אימה וחרדה. למרות שהרב אורי זוהר היה באותם ימים בעל תשובה מפורסם בשנותיו הראשונות, מעטים מאד היו אלה שנהרו אחריו. במידה מסוימת הוא נתפש כקוריוז, אבל ברבות השנים התברר שהקוריוז הזה הפך לדגל חברתי רב עוצמה. תנועת התשובה היתה אז בחיתוליה, אבל עם אופק בועט ויצירתי.

 

פעם לחזור בתשובה זה היה מהפך בוטה ומרעיד, היום זו כמעט אופנה.

 

ערב אחד, ללא התראה מוקדמת, מודיע לי ר אהרון אינגבר, שאם אני מעוניין, ויש לי זמן, כדאי וטוב שאסע בעוד שבועיים למלון "גלי-צאנז" בנתניה שם מתקיימות לאורך שבוע ימים הרצאות בנושאי יהדות. "בלי לחץ, אתה לא חייב לחבוש כיפה, לא יאכלו אותך. אתה שומע יהדות. נמאס לך? אתה יכול להתניע ולחזור הביתה".

 

דחיתי את ההצעה באדיבות. לא מעוניין, אין לי זמן (עבודה, עבודה) וגם המימון לא התאים לי. "המימון עלי", התעקש ר אינגבר.

 

כך התנהלו להן עוד כמה שיחות צנומות בנדון הנ"ל - הוא מציע ואני דוחה, הוא מלטף ואני מלוטף. אבל לא היה סיכוי ירוק שיוציא אותי מן הבועה הכל כך נוחה והצבעונית, לעבר עולם שלא הייתי מעוניין, השם ישמור, להכיר.

 

והנה חולפים להם עשרה ימים, סמוך ונראה לפתיחת סמינר "ערכים" במלון "גלי-צאנז" נתניה, מצלצל הטלפון בדירתי, על הקו עורכת המוסף של העיתון הנפוץ, הגב יהב, ובפיה בשורה. "מר לוי נכבדי, החלטנו במערכת להטיל עליך משימה מרתקת ברמה של תחקיר. כל מה שעליך לעשות הוא לעטות על פניך הבעה של טיפוס מבולבל ולהיכנס אחר כבוד, לסמינר להחזרה בתשובה...". עם השחרור מצה"ל המתין האופק האקדמי, ולידו צבעונית תוססת ומפתה – העיתונות. עזות ועקשנות כפרית הביאו אותי לפתחו של בעל מקומון בעיר נתניה. האיש נמוך קומה חבוש במשקפיים שחורות ועבות, ישב על כיסא מנהלים ענק וכמעט נעלם שם. קולו היה מתכתי, ונימת זלזול בצבצה מבין הטונים המחוספסים.

"שמע בחורציק, אתה מגיע אלי כבר פעם עשירית. אני לא צריך פה שום עיתונאי, לך תחפש עבודה במקום אחר, זה מתחיל להראות לא רציני. מה אתה רוצה, שאני אגרש אותך מפה...?!".

 

 

למושבניקים טיפוסיים יש עור של פיל. יש כאלה שגם פיל אין להם, הם העור שלו בלבד. יתכן שהייתי צריך להיעלב, אבל מה לעשות? עלבון מעולם לא היה הצד החזק שלי. גם לי וגם לו היה ברור שהמפגש הזה, עכשיו, הוא המפגש המכריע, אני מנדנד לו שאני רוצה לכתוב במקומון שלו, והוא מתעקש שהוא לא צריך. נכון לאז, היה זה המקומון היחיד בעיר, שאף הוא היה צמחוני ורזה, דהוי ורעוע. אבל מה לא עושים כדי לפרוץ דרך בעיתונות. מתעקשים. מתחילים בקטן.

 

"שמע, ארנון", פניתי אליו בנחרצות, "אני מניח לך עכשיו על השולחן הצעה שאתה לא יכול לסרב לה".

 

ארנון, שהיה שועל מסחרי, ומה שעניין אותו היו בעיקר עמודי הפרסום והמרשרשים שבצדם, נשם עמוק ואמר "כן לוי, אני שומע".

 

"ובכן, שים לב: אני מוכן לכתוב בעתון שלך, כל מה שתרצה, על מה שתרצה, יום ולילה בעיר ומחוץ לעיר, ב-ח-י-נ-ם. בלי כסף. אל תשלם לי דלק, לא רוצה דמי אחזקת הווספה, ואפילו דמי כיס אל תיתן לי. אני זורנליסט חינמון. עכשיו נראה אותך מנפנף אותי?!".

 

ארנון היה טיפוס קריר קשוח וחשדן. את משקפי השמש השחורות והכבדות הוא מעולם לא הוריד מעיניו, אבל אחרי המונולוג החודרני שלי, נדמה היה לי שבדל חיוך מרצד לו מבין העדשות השחורות. שפתיו כרגיל נותרו עבות חתומות וסתומות, אפילו צל צלו של חיוכון לא בקע משם. אבל העדשות השחורות – כן.

"טוב, תכנס לחדר הכתבים, נראה מה אתה שווה...".

 

זה הספיק לי. תפסתי את העיתונות בקצה של קצה זנבה. ומאותו יום, זה העשור השלישי ללא הפסק, מדי שבוע בשבוע, בכמה וכמה עיתונים מקומיים וארציים ורשתות תקשורת, דתיים וחופשיים, מופיעים סיפורים, טורים, מאמרי השקפה וכתבות פרי עטי.

 

אך באותן דקות, כשארנון מנכ"ל המקומון הורה לי את הכיוון לחדר הכתבים, הייתי די מופתע והמום, למרות מפלי הביטחון העצמי ששפעו ממני. חייל משוחרר, בלי ניסיון בחיים, אבל עם קולמוס שמחמם מנוע. מופתע.

 

בעיצומם של ימי החולין, ואני עיתונאי בן 25 במשרה מלאה בכמה עיתונים, עסוק בתקשורת עד מעל צווארי, איש השטח של העיתון הנפוץ במדינה, באזור השרון והמרכז, חזר בתשובה ידידי הקרוב, הטוב והאהוב, אהרון אינגבר. קצין צנחנים מבריק, מוסיקאי מחונן השופע טוב לב. אינגבר, שהיו בו יותר מקורטוב ניצוצות של מסורת מבית הוריו, היה אמיץ ונחוש בדרך שלו, וטיפס אט אט לנגד עיני בסולם הרוחני המונח ארצה וראשו מגיע השמימה. כממשיך דרכו של אביו ז"ל שהיה בחור בישיבת לומזה דליטא המעטירה. הכיפה השחורה, הזקן, הציציות המתבדרות ברוח, היו זרות למדי, ניכור קיצוני בין שני עולמות. שיתוף פעולה מוסיקלי בינינו הביא לקרבה חברית שאילצה אותי לחוות וללוות מקרוב קו אל קו, קב בתוך ארבע אמות, את התעצמותו בדרך האמונה. לליווי הזה היתה השפעת מה.

 

למרות תחושת ההתבדלות הראשונית, פעפעה בי הערצה פנימית לחבר טוב מן הצבא שלמרות לגלוגים וביקורת חברתית לא מפרגנת, חצה את הקווים. מיששתי את עצמי טוב טוב, כדי לוודא שגם אני חלילה לא אסחף אחריו, אל מה שנראה כל כך רחוק, קודר, מוזר ובלתי נתפש. התפילין, השבת, התפילה. שנות אור.

 

"תראה לוי, אתה מכונס עמוק בקונכיה שלך כמו חילזון פצוע ופחדן, לא חבל?! אני לא משדל אותך, לא כופה עליך, אבל אתה כבר ילד גדול. עיתונאי שרבבות של אנשים קוראים את מה שהוא כותב. אתה בטח חושב שאתה חכם גדול, ויש לך מה למכור להם. אז אגלה לך סוד: אתה לא חכם גדול, ובאמת אין לך מה למכור. אם היה לך שמץ, קורטוב של ידיעת התורה, של חוכמת הגמרא, גם אתה היית חוצה את הקווים", לחש באוזני ר אינגבר.

 

האמת ניתנת להיאמר שהייתי קשוב ל"מזמוריו", אך כשהיינו נפרדים האבק החרדי היה פורח מעל ראשי. זה נראה מהפך בלתי אפשרי לנטוש עולם עם קריירה תקשורתית-תיאטרלית הולכת ומתפתחת לעבר השטייטל הדחוס, לעטות בגדים חד-גוניים ולהתנענע כמותם, אימה וחרדה. למרות שהרב אורי זוהר היה באותם ימים בעל תשובה מפורסם בשנותיו הראשונות, מעטים מאד היו אלה שנהרו אחריו. במידה מסוימת הוא נתפש כקוריוז, אבל ברבות השנים התברר שהקוריוז הזה הפך לדגל חברתי רב עוצמה. תנועת התשובה היתה אז בחיתוליה, אבל עם אופק בועט ויצירתי.

 

פעם לחזור בתשובה זה היה מהפך בוטה ומרעיד, היום זו כמעט אופנה.

 

ערב אחד, ללא התראה מוקדמת, מודיע לי ר אהרון אינגבר, שאם אני מעוניין, ויש לי זמן, כדאי וטוב שאסע בעוד שבועיים למלון "גלי-צאנז" בנתניה שם מתקיימות לאורך שבוע ימים הרצאות בנושאי יהדות. "בלי לחץ, אתה לא חייב לחבוש כיפה, לא יאכלו אותך. אתה שומע יהדות. נמאס לך? אתה יכול להתניע ולחזור הביתה".

 

דחיתי את ההצעה באדיבות. לא מעוניין, אין לי זמן (עבודה, עבודה) וגם המימון לא התאים לי. "המימון עלי", התעקש ר אינגבר.

 

כך התנהלו להן עוד כמה שיחות צנומות בנדון הנ"ל - הוא מציע ואני דוחה, הוא מלטף ואני מלוטף. אבל לא היה סיכוי ירוק שיוציא אותי מן הבועה הכל כך נוחה והצבעונית, לעבר עולם שלא הייתי מעוניין, השם ישמור, להכיר.

 

והנה חולפים להם עשרה ימים, סמוך ונראה לפתיחת סמינר "ערכים" במלון "גלי-צאנז" נתניה, מצלצל הטלפון בדירתי, על הקו עורכת המוסף של העיתון הנפוץ, הגב יהב, ובפיה בשורה. "מר לוי נכבדי, החלטנו במערכת להטיל עליך משימה מרתקת ברמה של תחקיר. כל מה שעליך לעשות הוא לעטות על פניך הבעה של טיפוס מבולבל ולהיכנס אחר כבוד, לסמינר להחזרה בתשובה...". שמתי עמוק. לאן היא חותרת.

 

"אתה שומע, בנתניה מתקיים מחרתיים, נר ראשון של חנוכה, סמינר מטעם ארגון ערכים, במהלכו מתקיימות הרצאות שהן לא פחות ולא יותר שטיפת-מוח שעושים קומץ חרדים לקבוצת חילונים אומללים כדי למשוך אותם למאה שערים ובני ברק. בקיצור, כפיה דתית לשמה. אתה תהיה הבלש, תחזור משם עם כתבת צבע עסיסית בת 3,000 מילים שתחשוף את השערורייה הזו... ואל תהיה לי אנמי, אתה יודע לצלוף, תכנס בהם, בחרדים, בלי חשבון. זו צריכה להיות כתבה שילקקו ממנה אצבעות. הסמינר שלהם נפתח ביום ראשון בצהריים. ביום שלישי אחה"צ, מקסימום בלילה, אתה שולח את הכתבה עם מונית, זה הדד-ליין. העיתון מממן לך שלושה ימים של סמינר, ועוד סכום שמנמן על הכתבה...". עד כאן דבר העורכת.

 

איי, איי, איי, אני מהרהר ביני לבין עצמי. ר אינגבר מנסה לשדל אותי ללכת, ואני מתעקש. הוא מציע ואני דוחה. נדנדה. והנה מגיע רגע האמת. פתאום יש זמן, פתאום זה מתאים... למה לא? העיתון משלם. אני בולש, מוריד 3,000 מילים עסיסיות ושלום על ישראל. ועוד מתפרנס לא רע, שיהיה למזל ולברכה.