"מעבר לקו נשמעה אשתו היסטרית לגמרי, ומה שהיא אמרה זעזע אותו"

הרב יוסף זריצקי, מומחה בעל שם עולמי בתחום הכשרות, סיפר פעם באחד משיעוריו כך: "דרשתי לפני בנות סמינר במרכז הארץ על ענייני כשרות, והדגשתי כי יהודי צריך להקפיד ביותר על הדברים שהוא מכניס לפיו, אשר דברי קדושה יוצאים ממנו. וכשם שנזהרים שלא להוציא מן הפה דברים אסורים, כך יש לשמור על המאכלים המוכנסים לתוכו.

כשסיימתי, קמה אחת הבנות וביקשה את רשות הדיבור. היא סיפרה סיפור אישי שהדהים את כל חברותיה ומורותיה. סיפור, המעיד כאלף עדים על רמתה הרוחנית של המספרת, על אף היותה בת שש עשרה סך הכול.

מתברר, כי היא שמעה הרצאה בענייני כשרות, והדברים החדשים ששמעה נכנסו לליבה. בביתה לא הקפידו על כשרויות מהודרות. אמנם, הם לא אכלו דברים שאינם כשרים באופן מוצהר, אולם די היה להם בתווית כשרות מינימאלית, כדי לצרף את המוצר לסל קניותיהם, בפרט בשל פער המחירים הגדול בין מוצר כזה למוצר מקביל בעל כשרות מהודרת.

"כששמעתי שיש הרבה כשרויות ברבנות, שאין להן את הכלים להקפיד ולשמור כהלכה", סיפרה הנערה, "כאב לי שהוריי מתייחסים יותר לכסף ופחות לנשמה, ובאותם רגעים החלטתי כי אעשה כל שביכולתי לשנות את העניין".

מרבית בני האדם שומעים הרצאות באוזן אחת, מחליטים החלטות משמעותיות, ושוכחים הכול כשההרצאה מסתיימת... אך יש לזכור כי המטרה בכל שמיעת דברי תורה וחיזוק הינה העברת הדברים לכדי מעשה. "אשר ברא אלוקים – לעשות", הקב"ה ברא אותנו כדי שנעשה, ולפיכך לא בודקים בעולם הזה מה רצה האדם ומה תכנן, אלא מה עשה בפועל.

אותה נערה הייתה שייכת לאותו זן מיוחד, של בני האדם בעלי עשייה, ועד מהרה התקשרה לאביה וסיפרה לו שהיא שמעה הרצאה שלימה על ענייני כשרות, ומן הדברים עלה כי המוצרים שהם צורכים בבית מהווים בעיה של ממש. היא נתנה לו שהות מסוימת לעכל את הדברים ואז אמרה: "אבא, אכפת לך לשנות את העניין בבית, ולהתחיל לקנות מוצרים בכשרות מהודרת?".

"בוודאי שאכפת לי, המוצרים הללו עולים הרבה יותר!", אמר אביה בכעס.

"אני רוצה לבוא הביתה ולאכול בכשרות מהודרת", ניסתה להפציר.

"ואם לא אקנה לך?", התגרה בה.

"לא אוכל לבוא!", הגיעה התשובה . "אני יודעת שאם אראה את האוכל, לא אוכל להתאפק ואוכל ממה שיש, ואני לא רוצה להגיע לזה", אמרה.

"את מאיימת עלינו?!", התרגז. "אם כך, עדיף שתישארי בפנימייה. אל תבואי הביתה! אצלי בבית לא ישתנה כלום!", קבע נחרצות.

והשיחה נותקה.

יום חמישי הגיע. בנות הפנימיה התכוננו כולן לנסיעה הביתה, ורק נערה אחת הייתה טרודה בעניינים אחרים לגמרי. היא ספרה את מטבעות הכסף הבודדות שברשותה, ותהתה מהו הדבר החשוב ביותר לקנות לשבת. לא היו לה אפשרויות רבות מדי, ולבסוף נפלה ההכרעה על לחם וממרח שוקולד.

היא התביישה לספר לחברות על תגובתו של אבא, ועל המצב שאליו נקלעה. באין רואים 'הגניבה' את המוצרים לחדר, והטמינה היטב בארון האישי שליד מיטתה. כשכולן ארזו מזוודות, הכניסה כמה בגדים לתוך המזוודה שלה, יצאה עם כולן החוצה, וכשעמדו בתחנה מלמלה: "שכחתי משהו, אני רצה להביא… אל תחכו לי…", ושבה לבדה לפנימייה הריקה.

גם ביום, היה מוזר להיות לבד בפנימייה הגדולה, אבל בלילה התעצמו הפחדים פי כמה. רועדת מכל רשרוש הצטנפה הבת בחדרה, אכלה את הלחם המרוח בשוקולד. כשהדמעות זולגות ללא הרף. "השם, אני יודעת שאסור לבכות בשבת", אמרה וניסתה בכל זאת להפסיק לבכות, "אבל שבת היום, ולי אין אפילו יין לקידוש או לחם משנה, אלא רק לחם יבש מיום חמישי…". בלילה לא עצמה עין, ובצאת השבת יצאה החוצה לחפש מקום שבו תוכל לשמוע הבדלה.

איכשהו חלף לו גם הלילה השני, וביום ראשון מיהרה לקחת את המזוודה, ו'כאילו' לחזור כמו כולן...

שבועיים חלפו. אביה לא דיבר איתה כלל, אך אבא נותר אבא, ובסופו של דבר הוא התקשר. "את ברוגז?", הוא שאל.

"חס וחלילה. אני רוצה מאוד לבוא הביתה, רק מחכה שאוכל לאכול שם משהו כשר".

הבת ממשיכה להתעקש בנחישות, והוא מחליט לבוא לקראתה. "טוב, שיהיה כך. בואי נסכם להיפגש בבני ברק. נכנס לאחת מרשתות המזון ואת תאמרי לי בדיוק אלו כשרויות את רוצה לאכול".

הנערה הייתה מאושרת. אבא יתאמץ לנסוע מהבית לבני ברק, והיא תגיע לשם מן הפנימיה בבאר יעקב. היא תמלא את הבית במאכלים כשרים למהדרין, ובשבת הבאה שוב תוכל לנסוע כמו כולן!

כשהם נפגשו, כפי שתוכנן, העניינים לקחו הרבה יותר מדי זמן מהמצופה...

אבא דחף לפניו את עגלת הקניות, והיא העמיסה עליה את כל המוצרים הדרושים. עד מהרה מתמלאת העגלה עד אפס מקום. אבא רוטן על הקנייה הענקית, ובכל פעם שהיא מכניסה מוצר חדש, הוא מנופף לעברה במוצר מקביל, רק קצת פחות כשר, שעולה הרבה פחות. "את חושבת שאני רוטשילד? מאיפה אשלם על כל זה?!". היא מנסה לתמרן בין עקיצותיו וגערותיו לבין המוצרים שמוכרחים לקנות.

סוף כל סוף הם עושים את דרכם לקופה, מקווים להיחלץ מן הצרכנייה העמוסה במהירות המרבית, אך תקוותם הייתה תקוות שווא – תור ארוך ומתפתל של ערבי-שבתות מקדם את פניהם. ואם לא די בכך, הם נקלעו גם לידיה של קופאית ש'עובדת על מידת הסבלנות שלה ושל לקוחותיה… אבא מציץ בשעונו. "יש לנו חמש עשרה דקות עד האוטובוס האחרון…", הוא אומר בעצבנות, "ובמקום לעשות קניה מהירה ולצאת, אני תקוע בגללך".

בסופו של דבר הם יוצאים עמוסים בשקיות, רצים לכיוון התחנה ומספיקים לראות את האוטובוס מתרחק במעלה הרחוב. שאריות הסבלנות של אבא נמוגות לחלוטין. הוא אינו בורר במילים ומטיח על ראשה של בתו העקשנית את כל מה שבלבו. היא פורצת בבכי בלי למצוא מילים בפיה. אבל מה עושים עכשיו? זה יום חמישי בערב, ואת האוטובוס האחרון הם פספסו. איך הם יעבירו את הלילה תחת כיפת השמים עם כל השקיות הללו?

לבסוף התעשתה והחליטה להתקשר לאחת ממורותיה. בטלפון שוב פרצה בבכי, המורה נבהלה: "מה קרה?".

"המורה", הצליחה לומר לבסוף, "המורה, את מכירה את אבא שלי…. אנחנו תקועים פה. אין לנו מקום להיות בו הלילה".

המורה הייתה בעלת תושייה. היא ביקשה לדעת מהי הכתובת שבה הם נמצאים, והבטיחה שבעוד כמה דקות יגיע רכב לאסוף אותם. חמש דקות לאחר מכן כבר עצר לידם יהודי חייכן, העמיס לרכבו את כל השקיות, וביקש מהם להצטרף אליו. בתחילה המשיך האב לרטון מעט, אך לבסוף השתתק. לא ניתן היה להתלונן אל מול כל השפע שהורעף עליהם – ביתה של המורה היה ברוך ילדים, ובכל זאת היא הספיקה להכין ארוחת ערב חמה, לארח אותם בנעימות, ולתת להם הרגשה נהדרת. בעלה התייחס אליו בחמימות, והשיחה ביניהם זרמה ביותר. 'הם אנשים מיוחדים וטובים כל כך!' - חדרה אליו המחשבה, ועמה שב גם הרוגע והכעס שכך.

בדיוק אז צלצל הטלפון. מעבר לקו נשמעה אשתו היסטרית לגמרי: "אתם בסדר?"

"אנחנו בבני ברק, הכול בסדר. קרה משהו?"

תשובתה זעזעה אותו – האוטובוס האחרון, זה שחמק ממש תחת עיניהם הכלות, היה יעד לפיגוע טרור.

"המסקנה של אבא", סיימה הנערה את סיפורה המאלף, "הייתה המרגשת מכל. הוא אמר לי: 'גם מצוות שקיימתי בעל כרחי – הביאו לי חיים! כדאי היה לעבור את הכול, כדי להבין במה צריך להשקיע בעולם הזה – שמירת תורה ומצוות"".

באדיבות אתר 'דרשו'