מה מונע אותנו מלדבר עם הילדים על מוגנות?

אנחנו שומעים על פגיעות בילדים בכל פעם מחדש. מקרים חמורים ומפורסמים מזעזעים ומטלטלים אותנו ברמה האישית, וגורמים לנו לדאוג יותר לשלום ילדינו. אנו כועסים על מערכת החינוך שלא מכינה מספיק, או בכלל, את ילדינו לאפשרות כזו ואיך להתגונן מפניה, ומרגישים את הצורך הבוער לדבר על זה עם הילדים.

בפועל, אנחנו לא יודעים כיצד לפעול ומה בדיוק נכון לומר. המורכבות הזו גדולה כל כך. ואז, אחרי שהאש שוככת, אנו חוזרים למרוץ היום-יום ומדחיקים את הצורך שזה עתה בער בנו. והשאלה הזו ממשיכה להדהד: מי מאיתנו מסוגל באמת לדבר על נושא המוגנות עם הילדים?

במאמר הזה אציג כמה סיבות שלדעתי בגללן אנו נמנעים מלדבר על הנושא עם הילדים.

למה לעורר את הדוב?

זו שאלה שאני שומע לעיתים מהורים ואפילו ממורים. אולי אנחנו בחרדה גדולה מדי. למה להכניס לילד דמיונות והפחדות? השאלה הזו מצוינת, אך לפני שאענה עליה, אציג כאן תשובות לכמה מיתוסים נפוצים, ואתם תחליטו כיצד נכון עבורכם לפעול בעניין (הנתונים מתוך דו"ח איגוד מרכזי הסיוע, 2021).

מיתוס מספר 1: "אני כל הזמן אומרת לילדים לא לדבר עם אנשים זרים ולא לקחת מאף אחד ברחוב ממתקים".

זה מצוין, אבל ברוב המקרים זה לא מגן על הילד. מנתונים סטטיסטיים של מקרי פגיעות מיניות עולה כי כשליש מהפגיעות (29.7%) מתרחשות בתוך המשפחה, ובמעל 85% מהמקרים הפוגע הינו דמות המוכרת לילד (בני משפחה, חברים, מכרים, דמות סמכות). האם הוא יודע כיצד להיזהר מהם?

מיתוס מספר 2: "אני שומר מאוד על הבנות שלי. הן לעולם לא ישנות מחוץ לבית".

אכן, הנתונים של פגיעות בנשים מזעזעים (אחת מכל שלוש נשים עברה פגיעה במהלך חייה), אבל עד גיל 12 הנתונים של בנים ובנות כמעט זהים. אחד מכל 5 ילדים חווה פגיעה, גם אצל הבנים. אנחנו רגילים לשמור יותר על הבנות, אבל מי שומר על הבנים? מי עוקב אחר המקומות בהם הם משחקים, מבלים או ישנים?

מיתוס מספר 3: "הילדים שלי משחקים רק בשכונה / ליד בית הכנסת / רק הולכים לשיעור תהילים".

אנחנו רגילים לחשוב שאם הילד נמצא בקרבת מקום, הוא מוגן. דווקא המקומות המוכרים לילד הם המועדים לפגיעה. 82% מהפגיעות בילדים מבוצעות בבית או במערכת החינוך. בניגוד לרוב הפגיעות בבוגרים, שנעשות בבית הפוגע, פגיעות בילדים מבוצעות במקומות בהם הילד נמצא בקביעות, ועל ידי דמויות שהוא מכיר וסומך עליהן.

מיתוס מספר 4:"הילדים שלי פתוחים איתי ומספרים לי כל דבר. אם יקרה משהו - אני אדע עליו".

זה נושא שכדאי להרחיב עליו קצת. נתון מדאיג של איגוד מרכזי הסיוע מעלה ש-41% מהבנים הקטינים שנפגעו פנו לסיוע רק לאחר עשר שנים ויותר מהפגיעה. במילים אחרות, ילד שנפגע - יש סיכוי גדול שלא יספר על כך לאף אחד, גם לא להוריו.

יכול להיות שהילדים שלנו ישמרו מאיתנו סוד הרסני כל כך? למה?

יש לכך כמה סיבות, וכדי להבין אותן צריך להבין קצת יותר מה קורה לילד שנפגע. למרות מה שחלקנו חושבים, פגיעה בילדים בדרך כלל לא נעשית בכפיה. היא נעשית בדרך כלל תוך כדי היכרות עם הילד, ניצול הסמכות של המבוגר וניצול העמדה של רוב הילדים, שנוטים לרצות את המבוגרים. ילד כזה מרגיש בלבול גדול. מצד אחד, הוא יכול להרגיש הרגשה נעימה מסוימת, אבל מצד שני, הוא מרגיש שנחצה כאן קו אדום. הוא לא יודע לשפוט אם מה שקורה כאן הוא מותר או אסור. הפוגע מנצל את המצב ואת תמימות הילד, וממשיך במעשיו ללא התנגדות. הבלבול הגדול של הילד יוצר אצלו פחד: "האם לספר למישהו? האם אני מבין נכון? אולי אני טועה? הרי זה איש שכולם מכירים וסומכים עליו, מי בכלל יאמין לי?". אצל ילדים אלו נוצרות גם תחושות בושה ואשמה: "אולי אני גרמתי לו לעשות את זה?". התיאור עד כאן מספיק כדי לגרום לנו להבין, אולי, למה ילדים אכן ישמרו את הנושא הזה בסוד.

כשאתם קוראים את התיאור הזה, מה הוא מעורר אצלכם? פחד? חרדה? דאגה? נסו לבדוק את עצמכם, איך אתם מגיבים להרגשה הזו (אילו מנגנוני הגנה מופעלים אצלכם). האם אתם לא מצליחים להמשיך לקרוא (הימנעות)? האם אתם חושבים שזו הגזמה (הכחשה)? האם התיאורים נשמעים לכם קיצוניים מידי (הרחקה)?

כמי שמטפל בלא מעט נערים שחוו פגיעה, ומעביר סדנאות מוגנות להורים ובבתי ספר, אני מבין שלא מספיק רק לתת כלים להורים איך ללמד מוגנות. זהו רק השלב השני, שנגיע אליו במאמרים הבאים. בשלב הראשון חשוב להבין מה מנע מאיתנו לעסוק בנושא עד היום, איך אנחנו מתייחסים אליו ואלו חרדות והימנעויות יש לנו בנוגע אליו. אחרת אנו נלמד כלים, ולא נמצא את המשאבים להעביר אותם בצורה נכונה לילדים.

אז אחרי שהבנו איך החרדה משתקת ילדים וגם אותנו, ההורים, אני חושב שיש כאן די חומר למחשבה אם כדאי לעסוק בנושא המוגנות. כשאנחנו מפחדים ונמנעים מעיסוק בנושא מסוים, זה עובר גם לילדים. הם חכמים כל כך, וללא מילים הם מבינים שיש נושאים שבושה ואפילו אסור לדבר עליהם. אז איך נצפה שיאזרו אומץ לספר אם חס וחלילה יקרה להם משהו?

במאמר הבא נמשיך לכלים מעשיים, ונדבר על הפחד והבלבול הגדול שלנו ההורים: איך בכל זאת מעבירים נושא כה רגיש לילדים, בלי לפגוע להם בתמימות או בקדושה.

ליאור סיונוב הוא רב קהילה בחולון, ופסיכולוג בהתמחות חינוכית.