אשתך היא השליחה של הקב"ה לעזור לך לפגוש את עצמך

"עוד לא פגשתי אישה כזו שלא מפרגנת ולא תומכת בבעלה. מהבוקר עד הלילה אני מעביר שיעורי תורה,  עושה חסדים, מטפל ועוזר למשפחות במצוקה, אחראי על כל נושא תרומות לנזקקים, סיימתי תואר ברבנות בהצטיינות. כולם סימנו אותי ככוכב עולה, ורק אתי מסמנת אותי ככוכב נופל", אמר יורם במרירות.

"הוא לא רואה אותי ולא את כל מה שאני מתמודדת איתו. אני מתמוטטת תחת כל העומס, אין לי עזרה לא עם הבית ולא עם הילדים. הוא לא נמצא כאן - הכל עלי כל הזמן", אמרה אתי.

"אני לא משחק, אני כל היום בנתינה, אני בשליחות! להזכירך, כל המעשים שאני עושה יעמדו בסוף לזכותך. לפחות תעריכי".

"יורם, אתה איש של שליחות, מלא חסדים, אבל לצערי אני חוששת שהמעשים הטובים נובעים ממקום חיצוני - שקשור לתדמית. התדמית היא זו שנותנת לך זכות קיום, וזה מקום שחייבים לזהות ולטפל בו".

"מה?!? אני מקדיש את כל חיי לכולם, איך את יכולה להגיד כזה דבר? אני שם את עצמי בעדיפות אחרונה ושוב, אני חוזר, היא מרוויחה מכל הזכויות שאני צובר", התעצבן יורם.

במהלך הטיפול יהיה עלי לעזור ליורם לפגוש את עצמו באמת.

אחד מהדברים שגאווה גורמת לאדם, זה שהוא לא מחובר לעצמו באמת.

חוסר החיבור מוביל את האדם לקבל חיות חיצונית מהחברה - או ע"י זה שכולם משבחים ומרוממים אותו, וכך הוא מתמלא ומתנפח; או ע"י זה שהוא משפיל, מתנשא ומבזה אנשים שסביבו. אלו שני צדדים של אותו שורש. בשורש, האדם מרגיש שמצד עצמו אין לו שום תחושת יוקר פנימית, וללא המגע שלו עם הסביבה הוא נשאר ריק לחלוטין.

אדם שרחוק מעצמו ולא מצליח למצוא דרך לקבל חיות וסיפוק פנימיים בתוך עצמו, מתוך חיבור פנימי, מפתח תלות קיומית בקשר עם הסביבה.

מה חסר פה?

מצד אחד יורם נמצא במצב של ביטול.

הוא אכן מקדיש את כל חייו למען הציבור, שהרי מהו ביטול? ביטול, זה כשאני הופכת להיות כלי עבור צרכי הזולת. כשאני שמה את הצרכים שלי בצד.

אבל יש לשים לב ולהיזהר מאד מטעות קריטית והרסנית, שהיא להגיע לביטול בלי שפלות.

אני זיהיתי את מה שאשתו מנסה לומר לו במילים אחרות: שיורם לא עבר תהליך של שפלות.

חייבים להבין נכון ומדויק את המושג שפלות.

שפלות אמיתית ומתוקנת, זה כשאדם עומד מול הנטו של עצמו, פוגש את מי שהוא באמת. לא גדול מדי ולא קטן מדי.

יורם נמצא בביטול של שקר. הוא מקבל חיות וזכות קיום מהעשייה שלו, אשר מזינה את האגו שלו וגורמת לו לגאווה.

יורם צריך להתחבר לנקודת האמונה, ולהכיר בכך שאשתו היא השליחה הכי מדויקת של הקב"ה.

זה לא קל ליורם לפגוש את הטענות של אשתו. כאשר היא אומרת לו שהוא עסוק בחוץ במקום במשפחה שלו ובילדים, היא מעמידה אותו מול המקום שבו הוא בורח מהשליחות האמיתית הראשונית שלו, שזו משפחתו וביתו.

הוא יוצא לשליחות בחוץ מבלי לברר היכן אשתו מונחת מול הרצון שלו.

הוא יהיה חייב להכניס לחייו את הבחירה של אשתו.

כל עוד הוא מתעלם מהצרכים שלה, הוא פוגש דרך הטענות שלה את החלקים השליליים שבתוכו.

באופן פרדוקסלי, דווקא הטענות שלה הן אלו אשר עוזרות לו לפגוש את עצמו באמת. הוא יכול להסתובב מסונוור מאוד מכל המחמאות שהסביבה מעניקה לו, מחמאות שמזינות לו תדמית חיצונית.

ברגע שהוא יהיה מסוגל לפגוש את עצמו, הוא יגלה שלקבלת ערך מתדמית חיצונית יש סוף אחד של התנפצות כואבת מאוד.

התפקיד שלי פה כמטפלת, הוא לעזור לו לזהות כיצד הוא מחפש את תחושת היוקר מבחוץ. לעזור לו להבין שזו רק תדמית. אך כל עוד התדמית שהוא בנה סביבו לא תתנפץ, יהיה לי קשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו.

ניפוץ התדמית לא יכול להיעשות על ידי שימוש במילים קשות. הרי את הטענות וההאשמות הקשות הוא כבר שומע מאשתו, וזה לא עוזר.

על מנת שהגאווה תצליח להישבר, אני אצטרך קודם כל לעבור תהליך בתוכי, שבו אצליח לזהות את הגאווה שבי ולשבור אותה לגמרי. אני אצטרך להעמיד את עצמי בשפלות אמיתית מולו.

רק אחרי שאני אתקן את הנקודה הזאת בעצמי, אני אוכל לגשת אליו ממקום נקי. 

ואז, ורק אז, כשאני אשקף לו את המקום הקשה הזה שבו הוא בעצם חי בסוג של שקר, שהנתינה שלו לזולת נגועה באינטרסים אישיים של רצון לקבל יוקרה וכבוד - דברים שיהיו קשים לעיכול – אם הם יבואו מתוך מקום נקי, הוא יצליח לקבל את זה, כי הוא ירגיש את נקודת האמת שבדברים, וזה יפגע בול במטרה.

מה שאני רוצה זה ללמד את יורם שהוא יצליח לעשות זאת בעצמו, מבלי שאשתו תכנס בצורה לא מודעת למקום הזה.

יורם יצטרך ללמוד איך לשבור לעצמו את הגאווה ולהחזיר את עצמו לפרופורציה האמיתית, לא גדול ממה שהוא ולא קטן ממה שהוא.

ברגע שהוא יבין זאת ויעשה זאת כמו שצריך - הוא יקבל את המתנה הכי יקרה בעולם.

להיות בשפלות אמיתית!

ביטול בלי שפלות זו גאוותנות הרסנית, לסביבה ולאדם עצמו.

אפשר לומר שזה אדם בלי אמונה. אמונה חייבת לבוא מתוך שפלות, אחרת זו לא אמונה, אלא דמיונות שווא.

זו הסיבה שלצער הלב רואים לפעמים כל מיני רבנים גדולים שנופלים למקומות קשים. הסיבה היא חד משמעית - העדר שפלות.

הטור נכתב בהשראת הרצאותיו המרתקות של הרב אליהו לוי, בשיתוף עם אישי היקר.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן.