אפרת ברזל: "אני חייבת את המיחם הזה". אז למה הקפה לא חם?

אנחנו, אם מעירים לנו משהו, זה צריך להיות ברכות, בעדינות.

אנחנו זה בנות, נשים, ילדות, הסוג הזה של בני האדם.

אחרת, אנחנו נעלבות עד עמקי נשמתנו, מסתגרות עד בסיס עצמותינו, חלקנו מתכננות מתוך המחתרת הרגשית אליה נכנסנו אחרי העלבון, נקמות שגובלות בעבירות לא תיקום ולא תיטור. זה מסוכן.

עכשיו נתחיל.

מטבח לפני שבת, אחרי שהשיש נקי וחלק, מתוח, מריח, מחכה למלכה, זה מחזה, שלפעמים כשאני עוצרת מולו בדרך להדלקת נרות, אני ממלמלת לו מחמאות שרק שנינו מבינים. הוא יפה. הוא שימושי. הוא שלי.

בצד שמאל, בצד החלבי, כחלק מההכנות לשבת - זה התפקיד של בעלי - כל שבוע הוא מציב את המיחם (כל משימה שאפשר לתת למישהו אחר, אני בעד לתת אותה. לא על זה הטור, אבל כן על זה יושבים הרבה מכוחותינו הנצרכים להיות מתועלים לעבודות שרק אנחנו יכולות לעשות).

לפני כשנה, ממש במקרה, כשהלכנו לחנות חשמל לקנות משהו אחר, ראיתי מיחם לשבת מהדור החדש.

יפה, שחור, חלק, מודרני, משתלב, מעוצב.

"אני חייבת את המיחם הזה" אמרתי לבעלי, "הוא מתאים לנו בדיוק לקאנטים של הסיומות של הארונות, הוא הרמוני לגמרי למטבח שלנו עם הידיות השחורות", נימקתי. "בטח אין לו תו תקן, בטח הוא לא כשר לשבת". אבל כשאנחנו רוצות משהו, וכשאנחנו יודעות לרצות אותו, קשה מאוד לעמוד מול המופע שאנחנו עושות, לא סתם כתבו פעם שלהתווכח עם אישה זה כמו לקרוא עיתון מול רוח חזקה. בדקנו הכל והוא כן היה כשר, מכל הבחינות.

בשבוע שאחרי הוא כבר הוטבל ועמד על השיש משמאל,

באמת, אבל עם היד על הלב, המטבח נראה איתו אחרת לגמרי. כפתור. פרח. פיניש אחר לגמרי, חדש, חלק, שחור, לא כמו הישן הארכאי, הכסוף, האפור, המיושן. מבט מושלם.

אני אוהבת את הקפה של שבת בבוקר, אף על פי שהרבה מדברים עליו לשון הרע.

קצת כמו שפעם, כשעוד לא המציאו את מכונות הקפה הביתיות, היו מעליבים את הקפה פרקולטור של המלונות.

זה לא יפה לדבר לשון הרע על קפה. הוא עושה לנו הרבה טוב.

בבוקר הראשון עם המיחם הנאה קמתי מחייכת.

בעלי לא אמר מילה. למעשה הוא כבר היה בתפילה.

כוס שניה, כוס שלישית, אף אחד לא העז להגיד לי מילה, בטח לא אחרי שסיפרתי לכל המשפחה על יצירת המופת שנמצאה. כוס שניה, כוס שלישית, והקפה, בואו נגיד, חם הוא לא היה.

אפשר לקרוא לזה היה פושר, אפשר היה לכנות אותו חמים, אפשר היה להגיד, נעים.

חם הוא לא היה.

אבל עברו להם החודשים. ושבת הגיעה כל שבוע.

התחילו לרוץ בבית שמועות נכונות; המיחם החדש אולי יפה אבל את העבודה לא עושה.

המיחם לא חם.

הקפה של שבת לא טעים.

כשנסענו לשבתות למשל אצל אחרים, הקפה אצלם היה נפלא.

כשנסענו לשבתות של שבע ברכות, הקפה היה נהדר. ורק אצלנו הקפה של שבת, קר.

בשבת האחרונה הנושא נגמר.

בעלי שאל אותי בשקט: "את, כאוהבת קפה, הקפה של שבת טעים לך? הוא יוצא לך חם?".

בהתחלה עוד ניסיתי להגן. "אתה שותה בכוס חרסינה? בטח שיצא לך קר, הטמפרטורה של החרס מקררת את המים, קל וחומר בכוס שלישית. אתה צריך לשתות בחד פעמית, אתה מחמם לפני את השלישית? ממלא שופך ממלא שופך מים? אז איך יצא לך חם?".

אבל אחר כך כבר לא היתה לי ברירה. יש הרגע הזה שאת יודעת שאת טועה.

"לא", עניתי, "לא טעים ולא חם".

"מה את אומרת שעם כל הכבוד לעיצוב, נחזור למיחם הישן והטוב, הנאמן, המסורתי, המחמם, הבוער, המענג את שבת בבוקר? אולי הוא פחות יפה, אבל הוא עושה את העבודה".

זה היה כבר שלב נפש של כניעה מרצון. למעשה כבר הסכמתי, רק שכלום עוד לא אמרתי.

"את יודעת, לא מזמן ראיתי פרסומת מהפכנית למגש שבסוכות אפשר יהיה לקחת עליו באופן מסודר את ארבעת המינים לבית הכנסת. נראה לך שזה הגיוני? הרי כל התחושה בידיים, באווירה של סוכות, זה להחזיק כאן את הלולב, ולתפוס עם האצבע הזאת את הקופסה של האתרוג, ובאקורדינציה את הכל ביחד, מה זה מגש, אנחנו עם של מסורת, לא פלטה מהפכנית ולא מיחם מעוצב".

אנחנו, אם מעירים לנו משהו, זה צריך להיות ברכות, בעדינות, כי אם מעירים לנו ברכות, בעדינות, אנחנו הראשונות שנחליף מיחם, נחייך, ונסכים כמעט לכל דבר.