בר מצווה בגיל 73 בשדה אוכמניות באוסטרליה

כמעט תמיד מתנגן לנו איזה שיר בראש. השבת האחרונה, ״שבת שירה״ קראה לנו לשים לב מהם השירים שמלווים את חיינו. פס הקול המוזיקלי שלנו יכול לחזק או להחליש אותנו, לרומם או לדכדך.

בשבת האחרונה קראנו בפרשה את שירת הים. בני ישראל יצאו ממצרים, ים סוף נקרע, ומול הרגע ההיסטורי שהתרחש מול עיניהם – הם פשוט פצחו בשירה נרגשת של תודה על העבר ותפילה על העתיד. הם תיארו איך העולם כולו נרעש בגלל יציאת מצרים והתמלאו בכוחות לקראת המסע לארץ ישראל. הרגעים האלה הפכו לשירה נצחית, שעד היום חוזרים עליה מדי בוקר בתפילת שחרית.

מהו הכוח של השירה? עולם הדיבור הוא מוגבל. הוא נוגע לשכל. עולם הניגון הוא אינסופי, ונוגע ברגש.

השירה גם מחברת אותנו: כשאחד מדבר – האחרים צריכים לשתוק, אחרת שומעים רק רעש ובלגן. אנשים לא יכולים לדבר במקביל. אבל כשמתחילים לשיר, אנשים שונים יכולים לשיר ביחד בהרמוניה, ולהוסיף עוד ועוד קולות.

בואו נסתכל על יציאת מצרים: השירה לקחה את העובדות (ים סוף נבקע) ורוממה אותן לשירה (״אָשִׁירָה לַה׳!״) כך השירה מניעה את הפרט וגם את האומה כולה, ומחברת אותם לסיפור המשותף והמלהיב שלנו. אז איזה שיר הולך ללוות אתכם היום?

שיחה עם חקלאי

בראש השנה לאילנות, שחל השבוע, זכיתי לשמוע הרצאה של חקלאי, שלומי הרשקוביץ, ולהסתכל אחריה לגמרי אחרת על הטבע ועלינו.

שלומי תיאר בסדנת "נפגשות" איך גרגירי החומוס שהוא שותל במושב יסודות הופכים לסלטי חומוס צבר, ואיך התירס שהוא מגדל הופך לדוריטוס. 

הוא סיפר לנו כמה מפריע לו שאנשים מתלוננים כשיורד גשם, בעוד עבורו ועבור משפחתו זה יום חג. הוא מרים עיניים לשמיים כל השנה ומחכה לגשמים, ובאותו זמן אנשים שאינם חקלאים מדברים על מכוניות שהשפריצו עליהם מים משלולית, או על תוכניות שהתבטלו. "גשם זה ברכה. התבלבלנו, הוא לא יורד רק בשבילי", הזכיר שלומי.

השנה, בשנת השמיטה, שלומי לא עובד בכלל בשדה: "השנה הזו היא סדנה שעוזרת לי להיזכר שאני לא מנהל את העולם. כמו שפעם בשבוע יש שבת, זוהי ממש שבת של הארץ שמגיעה פעם בשבע שנים. אני לא מצליח לדמיין מקצוע שבו עובדים כל הזמן ולא שובתים פעם בשבע שנים... מוזר".

שמנו לב ששלומי לובש בגדים חגיגיים ולא בגדי עבודה וחשבנו שזה לכבוד ט"ו בשבט, אבל הוא הסביר: "ככה אני מתלבש לאורך כל שנת השמיטה, מבחינתי זו שנה שכולה שבת ואני מקפיד ללבוש בה בגדי שבת. בסוף השנה אחזור לבגדי העבודה, לשדה".

לסיום הראה לנו שלומי סרטון מרתק שמתעד מקרוב את תהליך הצמיחה בטבע (הסרטון מצורף). "שימו לב איך הגרעין שולח שורשים ואז מצליח לפרוץ אל מעל האדמה, שהיא הרבה יותר כבדה ממנו. איזה פוטנציאל עצום ואיזה כוח של חיים מסתתר בגרעין קטנטן. גם בנו גנוזים כוחות עצומים כאלה, גם אנחנו יכולים לפרוח ולהתפתח, בפרט בט"ו בשבט".

התשובה של אור

זו אחת התשובות המרגשות והעמוקות שקיבלתי לשאלה בריאיון. פגשתי אתמול את אור אלחרר, אלמנתו של רס"ן איתמר אלחרר שנהרג מירי כוחותינו בשבוע שעבר, יחד עם רס"ן אופק אהרון.

שמעתי מאור איך הם הכירו, איך הם התחתנו בחתונת קורונה קטנה בחצר ("קיבלתי פרופורציה. אין קייטרינג, אין אולם, אבל יש חתן וזה העיקר") וגם כמה מסור ואכפתי איתמר היה ("הוא גרם לי להרגיש שכל דקה איתי זה הדבר היקר ביותר").

היא סיפרה לי שהייתה חוזרת על אותו מסלול בדיוק, גם אם הייתה יודעת שכך הם ייפרדו ("הרגשתי שלמה בכל יום שבו חיינו ביחד, והייתי עושה את כל זה שוב").

אבל בסוף, שאלתי בעדינות מה יש לה לומר לנ', החייל שירה בהם באותה תקרית של ירי דו-צדדי. אור עצרה כדי לחשוב, והשיבה כך:"זו הייתה סיטואציה של תאונה, ואני חושבת שאם איתמר היה עושה טעות כזו, אם הסיטואציה הייתה הפוכה, היום היה לי כאן בעל שהייתי רוצה שימשיך לחיות. כשאני מדברת אל נ', אני חושבת לעצמי: אם איתמר היה פוגע, מה היית רוצה? והתשובה היא שהייתי רוצה שייתנו לו כוחות לצאת מזה. לכן זה מה שאני אומרת לנ' ולמשפחה שלו: שיעטפו אותו ויחזקו אותו ויהיו איתו כמה שאפשר, שייתנו לו כוחות להמשיך את החיים".

אומרים שלקיים את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" זה לאהוב את השני בדיוק כמו שאתה אוהב את עצמך, להיכנס לנעליו, ולהתנהג כפי שהיית רוצה שינהגו בך. אתמול, בנסיבות מצערות, ראיתי את זה מול העיניים.

בר מצווה בגיל 73 בשדה אוכמניות באוסטרליה

"שלום סיון, קוראים לי שוהם גולדשטיין, אני אחת השליחות של 'בני עקיבא' ושל 'תורה מציון' באוסטרליה. לפני כמה ימים יצאנו כל השליחים לטיול בדרום אוסטרליה. היינו בקטיף אוכמניות באמצע מקום נידח, כשפתאום הגיע הבעלים המבוגר של שדה האוכמניות ושאל לשלומנו. סיפרנו שאנחנו מישראל והוא אמר: 'אמא שלי הייתה פעם יהודייה'.

"חפרנו בסיפור והבנו שאימא שלו ברחה כילדה יהודייה מגרמניה ועקב כל הרדיפות והטראומות היא לא חיה חיים יהודיים בכלל. הוא קיבל חינוך נוצרי. הסברנו לו שבעצם גם הוא יהודי. שאלנו אותו אם שמע פעם על המושג בר מצווה. הוא אמר שכן, אבל שהוא לא חגג אף פעם. אחד הבנים הביא את התפילין שלו מהרכב, וכך התארגנה חגיגת בר מצווה ספונטנית לג'יימס (יעקב) ליליווייט, בגיל 73, באיחור של 60 שנה.

"הוא הניח תפילין לראשונה בחייו, שמע מאיתנו על המשמעות של המצווה וגם חזר אחרינו מילה במילה על הברכות. מייד אחר כך כולם רקדו ושרו סביבו, עם המון התרגשות שלו ושלנו. אנחנו עובדים פה עם הקהילה היהודית, אבל עוד לא יצאנו לנו לגלות לאדם שהוא יהודי.

"בשבת נקרא את פרשת יתרו, עם מעמד הר סיני ועשרת הדברות. אומרים שהנשמות של כולנו היו שם, למרגלות ההר. השבוע פגשנו עוד נשמה כזו".

האיש מאחורי "דבר מלכות"

אני מניחה שרוב הקוראים לא שמעו על הרב טוביה פלס, אבל נדמה לי שרבים מאוד שמעו על מפעל חייו: "דבר מלכות". החוברות הצבעוניות המפורסמות שיוצאות מדי שבוע, ומכילות אוצר עצום של דברי תורה וחסידות: פרשת השבוע עם פירוש רש"י (ועם פרשן נוסף שהרב פלס החליף מדי שנה), ההפטרה, אגרות ותכנים רבים של הרבי מלובביץ' שהוא בחר בקפידה ובחוכמה, ספר התניא עם ביאור, לימוד יומי של תורת הרמב"ם, ניצוצות ורעיונות על הפרשה ועוד ועוד, כשבסוף החוברת מופיעים תמיד זמני כניסת ויציאת השבת, גם במקומות הרחוקים ביותר.

אנחנו מנויים קבועים על "דבר מלכות" כבר כמה שנים (למען האמת אנחנו מנויים על שני עותקים לשבוע, כדי לשמור על שלום בית...), וקשה לספור כמה שעות של לימוד ותוכן החוברות האלה הוסיפו לחיינו. עכשיו תכפילו את זה במאות אלפי עותקים בשבוע, בכל העולם. מפליא לראות איך אדם אחד שמתמסר לפרויקט בכל מאודו יכול לחולל שינוי.

הרב טוביה פלס נפטר השבוע במפתיע בגיל 73. הוא היה "משוגע לדבר", מאז שירותו הצבאי שבו שירת כמאבטח של ראש הממשלה לשעבר בן גוריון, ועד אחרון ימיו שבו ניצל כל רגע כדי לחשוב איך להפיץ ולפרוץ יותר ויותר. כשהסתכלתי על החוברות שעל שולחן העבודה שלי, שמתי לב פתאום ששמו לא מופיע עליהן כלל. הוא פעל בצניעות רבה ורבים שבטח חייבים לו הרבה, שומעים עליו כעת לראשונה.