בידודים, בדיקות, חוסר יציבות: הרבנית ימימה מזרחי בתובנות ייחודיות על הגל החמישי ששוטף בסערה

איזו חתיכת פרשה! השבת אנחנו מקבלות תורה, בפרשת יתרו החשובה כל כך. בואי נפסע יחד אל 4 מחשבות על הפרשה ועל המצב.

1. רפואה

קודם כל, השבת בפרשת יתרו נבקש רפואה עלינו ועל העולם שכבר כואב מהמגפות הנוראות האלה. אנחנו רגילים לומר שללמוד תורה זה מרפא: "החש בגופו – יעסוק בתורה". ^[1] "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ".^[2] אבל הפשט הוא לא באמת כזה. זה לא שתלמדי תורה ואז כמו קסם מיד תרגישי יותר טוב.

אז מה כן?

כשהקב"ה רואה מישהי שרוֹצָה למלא את תפקידה, הוא יתן לה לצורך זה בריאות, בגוף ובנפש. לכן לפני מתן תורה – לפני! – הקב"ה מרפא את הפיסחים ואת החיגרים ואת הגידמים. כי הוא אומר: רגע, אני עומד לתת להם את התורה, הם כל כך רוצים לקיים אותה. אני חייב לשם כך לתת להם רפואה בגוף ורפואה בנפש.

יש תוספת כזאת בברכת "רְפָאֵנוּ" בסידור של עדות המזרח, שאהיה חזקה בבריאות גוף ונשמה לקיים תורתך הקדושה.^[3] זאת אומרת, התפילה של הימים האלה היא: ריבונו של עולם, מה אני בסך הכל רוצה? לבשל לילדים שלי כשיחזרו בצהרים, לצאת לעבודה ולעשות את המשימות שלי. תן לי כוח בשביל זה!

ואומר האור החיים הקדוש: דברי תורה שאני נותן לכם - רפואה הם לכם. חיים הם לכם. רפואה – כנגד מצוות לא תעשה. וחיים – כנגד מצוות עשה,^[4] "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם, וָחַי בָּהֶם".^[5] הרפואה והחיים הם הכלים כדי לעשות את מה שכתוב בתורה. אז תן בריאות, ריבונו של עולם, לכל הבנות שלך והבנים שלך, שרק רוצים למלא את תפקידם באמונה. תבריא אותנו כבר! כמה נסחוב את כל הבדיקות והתורים, את הבידודים ואת עוגמת הנפש, את הבלבול ואת חוסר היציבות. מה עושים בחוסר הריכוז הנורא הזה?

2. הוראה קצרה וחדה

דיברנו על רפואה ועל חיים. ה'אור החיים' הקדוש אומר: רפואה – זה עבור מצוות לא תעשה, לא להיות חולים. וחיים – זה מצוות עשה.

רגע. אם מסתכלים על עשרת הדיברות, בקושי יש שם מצוות עשה; "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". חוץ מזה – "לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב"... לא לא לא. וכי זו המשמעות של להיות אדם דתי?

והעניין הוא, שברגעים קשים הבן אדם צריך את ההוראה הכל כך ברורה הזאת, שכבר שכחנו לתת לילדים שלנו מרוב שהאביסו אותנו בשיטות של חום ובאהבה. אבל החשיבות של הנחיה קצרה וברורה – "לא מדברים ככה". "לא לובשים את זה" – יש לזה כוח עצום.

השבוע יום פטירת המוהרא"ש, הרב אליעזר שלמה שיק, 'הצדיק מיבנאל'. הוא היה מוציא לאור את כל הקונטרסים האלה, החוברות הדקות שהיינו בעוונותינו צוחקים עליהן: "אל תתייאש". "תרגיש טוב". שתי מילים! ואני זוכרת ששמעתי בחור אחד מרצה על איך הוא חזר בתשובה. הוא היה בהימלאיה, הוא רצה להתאבד ופתאום הוא ראה שם חוברת באחד מבתי החב"ד, קונטרס דק של המוהרא"ש בכותרת "אל תתאבד". והרי זו אמירה שכולנו מכירים ויודעים, זה מובן מאליו! אבל לראות את זה פתאום קצר ונוקב, זה דיבר אליו.

אלה עשרת הדיברות. כל דיבר ודיבר בעצם פולח אותנו ואומר: לא!

אולי אני קצת אחפף בעבודה?

"לא! לֹא תִּגְנֹב!"^[6]

שתי מילים כל כך קצרות, כל כך עוצמתיות. כוח אדיר, אדיר לדיברות האלה לרפא אותנו כשאנחנו חס וחלילה באמת על סף מעשה. זה מאוד מאוד קשה לנו. התרגלנו להכיל ולאהוב ולדבר בשפת הכן, שזה נורא חשוב, אני כל היום נואמת על דיבור של כן. אבל לפעמים האזהרה הזאת על הסף... כמה בחורים אצלנו בישיבת הנושרים אומרים "אם רק היו עוצרים אותי בזמן. אם ההורים שלי היו אומרים לי 'לא'. לפעמים הייתי חושב לעצמי 'די, למה הם מרשים לי לא לקום בבוקר, למה הם מרשים לי לחזור בשעות האלה? שיגידו משהו! אני רוצה לריב איתם, אני רוצה לשמוע מהם את ה'לא' הזה, 'לא' של אכפתיות".

זה הכוח המרפא של הקיצור, של האמירה הכל כך נוקבת.

3. אנטי - גן

היום נזכרתי באישה מקסימה. לא מבוגרת בכלל. בודדה. והתקשרתי אליה. בניגוד לכמעט כל הסביבה שאני מוקפת בה, רק היא לא נדבקה. ופתאום היה לי כל כך עצוב. הרגשתי שאם בגל הראשון מי שנדבק הרגיש סוג של בושה, מצורע, הרי שבאומיקרון זה שלא נדבקת זו תווית ענקית על המצח - תווית של לבד. זה ציער אותי כל כך.

אני מאחלת לה רק בריאות ורק שמחה, אבל אני רוצה שאיזה ילד יחזור מהגן וימרח עליה נזלת. ושאיש טוב יתעטש עליה, אולי. שתהיה בריאה, שתהיה בריאה! אבל אני לא רוצה שהיא תהיה אנטי-גן. רוצה שיהיו לה גנים שיעברו, לדור אחר. ושיעברו מדור אחר, אליה. לא יודעת. פתאום לשמוע אותה אומרת שהיא בסדר גמור, אולי זה לא יפה להגיד, אבל נצבט לי הלב.

4. חני וינרוט, לא תחמוד

אני אקפוץ ל'לא' של הדור שלנו, ה'לא' האחרון בעשרת הדיברות, "לֹא תַחְמֹד". בטח בעידן הרשתות שלנו, אנחנו כל הזמן רוצים את רֵעֵנוּ ואת אשת העסקים הזאת שמצולמת שם.^[7] זה רגש שכמעט אי אפשר לעצור אותו, אי אפשר להתגבר עליו בכלל.

אני נזכרת בחני וינרוט זכר צדקת לברכה, שיום ההולדת שלה חל בפרשת יתרו. חני, שהתמודדה עם המחלה, אותגרה המון על ידי ה'לֹא תַחְמֹד' הזה. היא חולה והחברות הבריאות שלה מצליחות ויולדות ומתקדמות. והיא שאלה: איך אני מתגברת על ה'לֹא תַחְמֹד'?

היא מתבוננת בפירוש האבן עזרא, שאומר: מה את חומדת את מה שלא שייך לך? זה כמו שאדם כפרי יחמוד את בת המלך. אבל אני בת מלך, לא כפרית, והפירוש הזה לא משכנע אותי. אני רוצה הכל!

אז חני משלימה אותו בפירוש כל כך יפה: מה כתוב – "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". והיא אומרת באנושיות הטיפוסית שלה: נכון שיש לחברה המושלמת שלך מלא דברים שאפשר לקנא בהם. אבל האם היית רוצה "כֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" – את כל החבילה שהיא סוחבת? את זה לא היית רוצה, נכון? אז תגידי תודה ותשמחי כל כך בחלקת האלוקים הקטנה הזאת שלך.^[8]

ואיך היה אומר המוהרא"ש בשתי מילים – לא תשכח! לא תשכחי כמה טוב יש לך.

מקורות ומראי מקום

[1] עירובין נ"ד, א: "חש בראשו יעסוק בתורה, שנאמר: 'כי לוית חן הם לראשך'. חש בגרונו יעסוק בתורה, שנאמר: 'וענקים לגרגרותיך'. חש במעיו יעסוק בתורה, שנאמר: 'רפאות תהי לשרך'. חש בעצמותיו יעסוק בתורה, שנאמר: 'ושקוי לעצמותיך'. חש בכל גופו, יעסוק בתורה, שנאמר: 'ולכל בשרו מרפא'. אמר רב יהודה בר' חייא: 'בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אדם נותן סם לחבירו לזה יפה ולזה קשה, אבל הקב"ה אינו כן. נתן תורה לישראל, סם חיים לכל גופו, שנאמר: 'ולכל בשרו מרפא'".

[2] משלי ג', ח.

[3] תפילת עמידה, ברכת 'רפאנו'.

[4] אור החיים לשמות י"ט, ה.

[5] ויקרא י"ח, ה.

[6] שמות כ', יב.

[7] בפרפרזה על שמות כ', יג.

[8] חני וינרוט, "שבת שלום חני", פרשת יתרו. הוצאה עצמית.