בת המצווה שהתבטלה: כשבתי הקטנה למדה להיות אמא של עצמה

בסוף היא פרצה בבכי.

זה היה מעט אחרי שקיעת השמש, לפני צאת הכוכבים, בדיוק בתפר בין היום והלילה, בדיוק ברגעים בהם נשלמת שנתה השתיים עשרה, הרגעים האלה הראשונים של עמידה בפני הקב"ה, מעמד הר סיני זוטא. הצטערתי על הדמעות האלה ושמחתי בהן. נזכרתי במי שהייתי אני, ערב בת המצווה שלי, שלושה עשורים אחורה ולמראה בתי הלב התרחב.

לפני שנתיים, חודש קדימה, אחיה הבכור עלה לתורה. בבית המדרש הריק למחצה בבית הספר התכנסנו בהרכב מצומצם וחסר, השמש שבאה ממזרח שטפה את החלונות ואת פניו של חתן בר המצווה. בעוד כמה שעות יחלו ממטרים, מערכת החינוך תושבת ומדינת ישראל תיכנס לעידן הקורונה. את מסיבת בר המצווה דחינו, פעמיים, ולבסוף ביטלנו, כשעוד סגר מבהיר לנו – זכינו בעיקר. שניה לפני שהעולם, ובתוכו ארץ ישראל, שמטו את החיים כפי שהכרנו אותם, התברכנו שזכה להניח תפילין ולעלות לתורה. רצינו לשמוח בשמחתו ובשמחתנו, לשיר לקב"ה את השירה הזו, אך ההשגחה רצתה אחרת ובכל זאת ניחמנו את עצמנו – נחגוג בבת מצווה, שמחה כפולה. אם כן היה לה הרבה זמן לחלום ולתכנן, וגם בזה היתה התבגרות; ככל שחלפו החודשים התחלפו החלומות והרצונות והתאימו את עצמם לנערה שהפכה להיות.

נזכרתי בעצמי, ערב בת המצווה, טיול לכותל. כתבתי פתק בכתב יד קטן וצפוף וטמנתי בין האבנים, בביטחון מוחלט שהקב"ה מיד מגשים לי את החלומות. ואכן, כעת חיה, מה שביקשתי הגיע. הפשטות הילדית הזו, אמונה מוחלטת ובטחון מוחלט שהיו לנו טבעיים כנשימה בילדות ואנחנו מבלים שנים ארוכות בבגרותנו לשחזר, איך שומרים עליהם שלא יאבדו? החיים הרי מזמנים לנו אכזבות ומפחי נפש, כאבים ופרידות, כשלונות ובדידות ופחד.

באחד הלילות האחרונים, כשעל מסך המחשב נפתחו עוד ועוד תיקיות של תמונות ששכחתי שצולמו, הופתעתי לראות כמה קטנה היא היתה. לכאורה משפט תמוה – הרי ילדתי אותה. היא היתה תינוקת, אין בכך ספק. וגם בת שנתיים וארבע ושש, בכתר שפוסל מבלונים ובסוודר לבן וחיוך רחב. ובאותה עת ובכל זאת, היא תמיד היתה מי שהיא היום. הנשמה האלוקית מגלה את עצמה מהרגע הראשון, ולפעמים היה קשה להבין שהיא נמצאת בגוף בן שש או שבע או שמונה. לפעמים סבתה היתה גוערת בי – היא ילדה קטנה ואת מדברת איתה כאילו שהיא מבוגרת. התלבטתי אם להזכיר לה – למדתי את זה ממנה ומאימה שהיא סבתי – לדבר אל ילד כאל אדם שלם. לא כאל גרסת בטא, לא כאל מי שחוכמתו והשגתו מוגבלות. ודאי שלא צריך לחשוף אותו בכוונה לזוועות העולם, אבל גם לא להציג לו מצגי שווא. לפני שבוע היא אמרה לי לגבי תכנים שהם לא לילדים – מה שלא לילדים גם לא למבוגרים. "אם אני לא יכולה לראות משהו גם את לא צריכה לראות אותו. זה יזיק גם לך". זה מסכם את הכל.

פסיכולוגים אומרים שהאישיות מתעצבת בשנות הנעורים, אחר כך זה רק קוסמטיקה. הילד או הילדה שהיינו ממשיכים לגור בתוכנו כל החיים. גם המתבגרים שהיינו נשארים שם. כך אנחנו עוברים את החיים – מטריושקות אנושיות נעות במרחב, מנהלות שיחות על החיים בינן לבינן. הילדה מביאה את החכמה והאהבה והיצירתיות והכנות והחלומות, את היכולת להאמין בעצמה ובעולם. הנערה המתבגרת, מנסה להגן על הילדה מפני חוליי העולם והחיים ומבקרת אותה בלי סוף. מתנהלת בתוכנו מלחמה מתמדת בין שתי ישויות שהיינו – הילדה חולמת והנערה מנסה להגן עליה מכשלון. הילדה אוהבת והנערה מסבירה לה שאנשים עלולים לפגוע בה. הילדה שמחה, והנערה מזכירה לה שהשמחה בת חלוף. למזלנו יש עוד ישות בתוכנו שמחבקת את שתיהן. האמא.

כשהחל הגל הנוכחי של הקורונה הבנתי ששוב הנסיבות ישפיעו על החגיגות. שוב ושוב נאלצה כלת בת המצווה לעדכן גרסה. שוב ויתורים, שוב התכנסות. אבל אתמול בערב, כשגם המעט המתוכנן התברר כבלתי אפשרי, התפרצו הדמעות, וגם הכעס. היא לא רצתה ניחומים ולא הבטחות, היא רצתה לבכות. התבוננתי בה, ויתרתי על הדחף לחבק ולנחם ולהבטיח ולהציע מזור (לא מפאת גדלותי, תנוח דעתכם. היא פשוט צעקה עלי לא להתקרב). זה לקח מספר דקות, ואז היא קמה, ניגבה את הדמעות, והסבירה לי בדיוק מה הולך להיות הערב, ואיך הופכים אותו לערב שמח. וגם את מחר, ואת כל שבוע בת המצווה שהוכרז באותו רגע.

על התפר בין היום והלילה, בערב בו נשלמה שנתה השתיים עשרה, זכיתי לראות איך בתי הקטנה לומדת להיות אמא של עצמה. ראיתי איך היא יודעת לחבק את עצמה ולמצוא לעצמה נחמה. בהמשך הערב ראיתי גם כמה הילדה שבה יודעת לייצר שמחה מפעולות קטנות, כמה עוצמה היא שואבת אל תוכה מבחירה להסתכל בעין טובה על העולם, להתמלא מברכת "מזל טוב" של עוברי אורח נחמדים שרואים ילדה בזר ובלונים, כמו סוללה שמטעינה את עצמה דווקא מפעולות הגוף שהיא מעניקה לו כח. ובנוסף לאמא, גם מקומו של האבא הגדול לא נפקד ממנה: על כמה חסדים אפשר להודות בבוקר כשבוחרים באמונתך בלילות.