נטיעות קק"ל: "מנסור עבאס מנהל את העסק. הוא רוצה להעביר את הנגב לפלסטינים"

אף שלמעלה משבועיים חלפו מאז ההתפרעויות סביב הנטיעות בנגב וסדר היום חזר לנוע בין הקורונה להסדר הטיעון במשפט נתניהו, חלקת המריבה בדרום המתה עיתונאים לכל אורך השבוע. נושא הבדואים בנגב, שאלת תביעות הבעלות שלהם על אדמות והצורך להסדיר את התיישבות הפזורה – כל זה אינו חדש. ואולם כבר הרבה מאוד זמן שהנושא לא קיבל הדים כה משמעותיים כפי שקרה בט"ו בשבט האחרון. אין ספק שאחת הסיבות לכך היא ממשלת בנט שרע"מ חברה בה, שהעלתה את סף הרגישות כמו גם הסקרנות. ואולם מעבר למורכבות הפוליטית, אירועי 'שומר החומות' שעודם צרובים בזיכרון הציבורי, העלו אצל רבים את האפשרות שלא מדובר רק בסכסוך קרקעות, אלא בעניין שורשי ועקרוני הרבה יותר.

בעוד שמכיוון הממשלה נשמעה בעיקר שתיקה מביכה, ברשתות החברתיות וגם בקרב תושבי הדרום נשמעו דברים חד-משמעיים. חלקם תובעים להחזיר את המשילות לנגב שהפך לדבריהם למערב פרוע. אחרים טוענים כי למצב הנוכחי אחראיות ממשלות ישראל לדורותיהן שדחו שוב ושוב את הסדרת היישובים הבדואיים ופתרון התביעות על קרקעות. לדברי אותם גורמים, ההתפרעויות האחרונות הן פועל יוצא של איבוד אמון מצד הבדואים בממשלות ישראל שהבטיחו לפתור את בעיית הבעלות, אך תמיד נסוגו ברגע האחרון.

פיני בדש, ראש מועצת עומר, חושב שאנו נמצאים כבר בשלב הרבה יותר חמור מאיבוד משילות. הוא מזהה בשנים האחרונות במאבק הבדואי סממנים לאומניים שמחברים בין הנושא הפלסטיני לבין מה שמתחולל בנגב.

"מבחינה פוליטית אני חלק מהממשלה הנוכחית, אבל הגענו למצב שבו אני מעדיף שהממשלה הזאת תיפול אם אני והתושבים שלי צריכים להיות הקורבן שיבטיח את המשך קיומה", הוא אומר.

"האירועים האחרונים בט"ו בשבט מוכיחים לכולנו סופית שהבדואים עצמם לא מעוניינים בפתרון. מה לא הציעו להם עד היום: תקציבים, הכרה ביישובים, בנו להם שבע עיירות, חילקו פיצויים. לאחרונה בלענו גם את חוק החשמל, אבל מסתבר שמנסור עבאס מנהל פה את העסק, ובראש סדר היום שלו עומדת העברת הנגב לפלסטינים".

על סמך מה אתה קושר בין האירועים הללו לנושא הלאומני?

"הבדואים בנגב מתחתנים עם כמה נשים, רובן מגיעות מעזה או מיהודה ושומרון. הילדים שנולדים שם – כבר אין להם היום שום הזדהות עם מדינת ישראל, אלא רק עם פלסטין. יש היום בפזורה למעלה מ-50 אלף צעירים שאימא שלהם פלסטינית. הרגשנו אותם טוב מאוד ב'שומר חומות'. אלו חברֶה שמאורגנים בכנופיות עם נשקים. יש היום בפזורה אפילו הסתה של התנועה האסלאמית. הכניסה של רע"מ לממשלה נטרלה את האפשרות לדבר על זה כדי לא לפגוע במנסור עבאס. מוכרים לנו נרטיב שיש בו 'טובים' ו'רעים', אבל בסופו של יום אני לא יודע להבחין מי מחבל ומי חבר. אז מעלימים עין מפרוטקשן, ממקרי שוד אלימים, מהצתות, גנבות וונדליזם. הסיפורים שכן מגיעים לציבור באים רק מהרשתות החברתיות, כי שם אי אפשר לסתום את הפה לאנשים. עשרות שנים מטאטאים את הנושא מתחת לשטיח ועכשיו מתפלאים שזה הפך להר געש. אני גם רואה מה הבדואים מעלים לרשתות החברתיות. כשאני שומע שם ביטויים כמו 'להבעיר את הנגב' או 'להחזיר אלינו את המולדת', מה אני אמור לחשוב חוץ מאשר על כיוון לאומני? לא תראה דגל ישראל בשום יישוב בדואי. כן תראה דגלי פלסטין, חמאס והתנועה האסלאמית".

מה ההבדל בין 'הסדרה' ל'תביעת בעלות'?

כדי להבין את סוגיית הבדואים בנגב, יש להתייחס לשני המושגים שעולים שוב ושוב בנושא זה – 'הסדרה' ו'תביעות בעלות'.

שבטים של בדואים נדדו במרחב הים-תיכוני במשך מאות שנים, והדגש הוא על המילה 'נדדו'. בזמן שאדם ממוצע מפרש נוודות כמצב שבו אין מקום קבע, מתברר שלחוק הבדואי יש הגדרות שלו. החוק הבדואי קובע כי עצם השוטטות בשטח מסוים במשך שלושה דורות מייצרת בעלות על הקרקע. כלומר, אם סב, אב ובן הסתובבו באזור מסוים כל אחד בתקופתו, הדבר מייצר אוטומטית חזקת בעלות על הקרקע. בשם החוק הבדואי הגישו בדואים עתירות לבעלות על קרקע גם בזמן התורכים וכן בזמן המנדט הבריטי. אלו וגם אלו דחו על הסף את התביעות בטענה כי שבטים נודדים לא יכולים לטעון לבעלות על שטח. לאחר קום המדינה גם ממשלת ישראל דחתה את התביעות הללו מתוקף שימור החוק העותומני והבריטי.

מצב זה השתנה בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, כשהמדינה אפשרה לראשונה לבדואים להגיש תביעות בעלות על שטחים בנגב במסגרת חלון זמן שהוקצה לכך. התוצאה הייתה תביעות בעלות על יותר ממיליון דונם בנגב, שטח שגדול פי 11 מהעיר תל אביב. מאחר שבית המשפט דחה את רוב התביעות, ניסתה מדינת ישראל לפתור את הבעיה בצורה שונה של 'הסדרה'. במסגרת זו הוקמו שבע עיירות לבדואים, דוגמת רהט, חורה, כסייפה, שגב שלום ותל שבע. בפועל רק חצי מאוכלוסיית הבדואים בנגב נכנסה לעיירות. החצי האחר המשיך לנדוד במרחב וזכה עם השנים לשם 'הפזורה'.

אברהם בנימין מעמותת 'רגבים' טוען כי המצב הנוכחי הוא גלגול של מה שהוא מכנה 'החטא הקדמון של המדינה', שהסכימה לקבל תביעות בעלות מצד הבדואים בנגב, דבר שגם הבריטים וגם התורכים לא חלמו עליו.

"אפשר להמשיך ולהתווכח מה הפתרון הנכון, אבל יש עובדה אחת שאי אפשר להתווכח עליה והיא שהחברה הבדואית מכפילה את עצמה כל חמש־עשרה שנה", הוא אומר. "אנחנו מדברים על הקבוצה עם הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם, בין היתר בזכות 'המתנה' שמדינת ישראל נתנה לבדואים כשהכשירה עבורם בחוק פוליגמיה (ריבוי נשים). הבדואים בנגב היא החברה הפוליגמית ביותר בעולם. זה לא קיים בהיקף כזה בשום מדינה ערבית ובכלל זה ערביי ישראל. מדינת ישראל מממנת את זה בקצבאות ביטוח לאומי והבטחת הכנסה, כך שכל גבר בדואי יכול להרשות לעצמו לקחת עוד אישה ועוד אישה. ומכיוון שגם אין הסדרה, אפשר לבנות בתים בלי הגבלה לכל אחת מהנשים הללו. טומנים את הראש בחול ובינתיים הם קובעים מציאות בשטח".

אפשר בכלל להגיע לפתרון בנושא תביעות הבעלות של הבדואים?

"ברור שכן, השאלה באיזה מחיר. יש היום 25 אלף תובעי בעלות בחברה הבדואית, שהיקף הקרקעות שהם תובעים עומד על 550 אלף דונם. זהו שטח ששווה לכל השטחים בבעלות יהודית בכל מדינת ישראל. זה הזוי. המדינה כבר הציעה בעבר כמה וכמה פעמים לתובעי הבעלות אופציה של כניסה ליישובי קבע, קבלה של מגרשים בחינם כולל פיתוח פלוס פיצוי כספי בגובה של רבע מיליון שקל לכל גבר מעל גיל 18. תובעי הבעלות לא מעוניינים להגיע להסדר עם המדינה כי מבחינתם מדובר בוויתור, וכל עוד נושא הבעלות לא נפתר, שום בדואי לא יעז להיכנס ליישוב קבע שעומד על שטח שיש עליו תביעת בעלות של בדואי אחר. לכן אין דרך אחרת אלא לפעול בכיוון של הסדרה גם אם אין הכרה בתביעות הבעלות. אי אפשר שכל תביעה ספציפית תסנדל את כל מהלך ההסדרה. המדינה בעבר פעלה בצורה של תביעות נוגדות. בחלק מהמקומות שיש עליהם תביעת בעלות מצד בדואים, המדינה הגישה תביעה מקבילה עם הוכחות משפטיות שמדובר באדמות מדינה. המדינה רשמה כך על שמה למעלה מ-50 אלף דונם. היו מקרים שבהם נחתמו פשרות של פיצויים שאפשרו רישום של עוד 200 אלף דונם כאדמות מדינה. תמיד אפשר לחזור לכיוונים הללו.

כדור השלג שבנגב

העיתונאי אלישיב רייכנר (מקור ראשון), תושב ירוחם, מסקר כבר למעלה משני עשורים את המצב בנגב ובכלל זה את סוגיית הקרקעות של הבדואים. גם הוא חושב שהפתרון היחידי הוא קידום נושא ההסדרה ותביעות הבעלות, ואולם הוא טוען כי אמירות מכלילות הקושרות בין הבדואים למאבק הפלסטיני רק מזיקות.

"בוא נדבר על שלוש דוגמאות שיכלו להיפתר מזמן, אבל ממשלות ישראל ממסמסות אותן בלי שום היגיון", הוא מדגים. "המשרד להגנת סביבה קבע כבר לפני שנים כי יש להרחיק את פזורת ואדי אל נעם מאזור רמת חובב שבו הם התיישבו לטובת הבדואים עצמם, משום שאזור זה נמצא תחת סיכון בריאותי בשל הימצאות חומרים מסוכנים באתרים נאות חובב ורמת בקע. בפועל לא פינו אותם עד היום, ואני שואל – למה?".

"דוגמה שנייה היא היישוב ביר הדאג' שעומד על אדמות מדינה שאין עליהן תביעת בעלות ויש אפילו תוכניות מוכנות לתב"ע והכשרת היישוב. בפועל לא עשו עם זה כלום, אף שהתושבים עצמם מעוניינים בכך. זו המדינה שחטפה רגליים קרות. דוגמה שלישית היא היישוב רחמה, ליד ירוחם. מתגוררים שם כיום 1500 תושבים שכבר לפני שבע שנים הסכימו לפנות 2000 דונם במקומות אחרים בנגב בתמורה להכרה. 90% מהתושבים ברחמה חתמו, ואז ברגע האחרון המדינה נסוגה מחשש של יצירת תקדים. במהלך השנים שחלפו האוכלוסייה שם הכפילה את עצמה. היום, כשבאים אל התושבים ברחמה ומציעים ליישם את ההסכם, הם כבר לא מאמינים לאף אחד. אם מדברים על פתרון, בעיניי זו דוגמה להחמצה איומה. המדינה לא רוצה לקבל החלטות קשות. עד היום אין למדינה שום מפה שמפרטת איפה יקומו יישובים ואיפה לא, וזה בעצם כל הסיפור".

וכל זה מצדיק אלימות?

"ודאי שלא. על אלימות צריך להגיב בצורה תקיפה וביד קשה, אבל מי שחושב שכוח הווא הפתרון לבעיה שוגה בדמיונות".

אבל זו לא רק אלימות סביב נושא הקרקעות. היום יש גם רכיב לאומני בסיפור.

"אני ממש לא מקבל את זה. צריך לומר אחת ולתמיד שבנושא הקרקעות והבדואים יש הכללה מזיקה. ברור לי שיש אנשים וגופים שיש להם עניין לעשות גזרה שווה בין מה שקורה בנגב ומה שקורה ביו"ש ולקבוע שהבדואים והפלסטינים חד הם. הכי קל לצבוע הכול בצבע אחד, אבל זה פשוט לא נכון וזה ממש לא חכם. אני לא מתכחש להתחזקות מסוימת של הרכיב הלאומני בפזורה. אין ספק שצריך להילחם בתופעה בכל הכוח, אבל מדובר במיעוט. יש היום בנגב 280 אלף בדואים. הם אזרחי מדינת ישראל בעלי תעודה כחולה. רובם גרים בערים ועיירות מוסדרות. הם קמים בבוקר לעמל יומם ורוצים לחיות חיים שקטים".

פרשיית הנטיעות לא הייתה שקטה כל כך.

"נטיעות הן דרך של מדינת ישראל לשמור על אדמות מדינה מהשתלטות. זו פעולה לגיטימית ונכונה, אבל במהות כולם מבינים שלא נלחמים בהשתלטות עם נטיעות אלא עם משטרה ומג"ב. נטיעות הן פלסטר, עוד פתרון עקיף שנועד לחפות על העבודה שלמדינה אין כוח או אומץ לאכוף. במקום לדבר על אכיפה אנחנו מתווכחים בשאלה בעד או נגד נטיעות. מה שבטוח הוא שנטיעות הן לא פתרון לטווח הארוך".

מה כן?

"קודם כול להפסיק למרוח את הסיפור. גם בימין וגם בשמאל מורחים את סוגיית ההסדרה של הבדואים, והזמן עובד לרעת כולם – לרעת הנגב, לרעת הבדואים ולרעת האוכלוסייה היהודית. גם הימין וגם השמאל מטרפדים במשך שנים כל תוכנית הסדרה. השר אורי אריאל קידם לפני שנתיים וחצי תוכנית ענק להסדרה ויישוב מחדש של 128 אלף איש בתוך שלוש שנים. מי שטרפד את התוכנית היה חברו לסיעה בצלאל סמוטריץ'. התוצאה: זמן יקר שהלך לאיבוד והתחזקות חוסר האמון בקרב הבדואים".

אל מול רייכנר וגישתו שיש שיראו בה נאיבית, פיני בדש מציג ייאוש. הוא מכיר את הסוגיה לפני ולפנים, אבל חושב שלא רק הבדואים מאבדים אמון אלא גם תושבי הנגב.

"לבדואים יש היום 19 יישובים מוכרים, שבע עיירות שהמדינה הקימה, ויש תוכניות להקמה של שלושה יישובים נוספים. 22 יישובים לאוכלוסייה שמונה פחות מ-300 אלף איש, זו איכות חיים מטורפת. אני בעד שייתנו לכל אחד מגרש, פיתוח ופיצוי כספי, אם ברור לכולם שבזה הסוגייה הזאת נסגרת לתמיד. מי שלא יתפנה, הממשלה תפנה אותו בכוח, בדיוק כפי שהיא ידעה לפנות בנחישות את תושבי גוש קטיף. זה הפתרון היחידי. לממשלה הזאת ולקודמותיה אין אומץ להיות נחרצת, ולכן אני מיואש. אני חי היום כמו בשטחים. רעולי פנים עוצרים היום נהגים בכבישי הדרום ובאיומי נשק לוקחים מהם את המכונית. אני רואה דגלי חמאס בכפרים. אני קורא את האיומים ברשתות החברתיות ואני מאמין להם. הפקירו אותנו. הפקירו את הנגב".

הכתבה פורסמה בשבועון "עולם קטן".