מהטלוויזיה הצרפתית לריקוד בקדושה: "הרגשתי שאין לי מה לחפש שם"

קוראים לו  יוסף, אבל את שמו המקורי הוא זנח כבר לפני למעלה מ-20 שנה, בימים בהם פגש לראשונה את רבי מרדכי אליהו זצ"ל שהעניק לו את הכינוי "יוסף הרקדן". "גם בשמיים מכירים אותך בשם זה", הבטיח לו הרב. מאז זהו שם שהולך אתו לכל מקום, ואף משקף יותר מכל את הפנימיות שלו.

"תמיד אהבתי לרקוד, עוד מאז שהייתי ילד קטן", הוא מספר, "רק שבאותם ימים היו אלו ריקודי ג'ז וחיקיתי בעיקר שחקני טלוויזיה, אמנם הגעתי להישגים גדולים, אבל זה היה כל כך שונה ממה שאני עושה היום, כשאני זוכה לרקוד ולשמח אנשים בקדושה".

ילד של ריקודים

יוסף גדל בצרפת, במשפחה מסורתית. "בבית לא ידענו כמעט כלום על היהדות", הוא מספר, "אמנם היה קידוש בשבת, אבל לא הרבה מעבר לזה. גם לא הייתה סביבנו קהילה יהודית, כך שלא היה מהיכן לשמוע מושגים. הדת לא הייתה חלק מאתנו".

בשנות ילדותו הוא למד בבית ספר גויי, כשהוא בין התלמידים היהודים היחידים בבית הספר. "לצערי רוב המורים היו אנטישמים", מספר יוסף. "הם לא פגעו בי, אבל בהחלט אפשרו לתלמידים להשתלח בי, וכשלימדו למשל על השואה בה רצחו יהודים, וה'חברים' בכיתה קראו אליי: 'חבל שלא רצחו גם אותך!' הם לא הגיבו. 

יוסף הוא הצעיר בין חמשת אחיו. "דווקא האחים מספרים שכשהם היו קטנים אבא שלי סיפר להם יותר על היהדות, כנראה שעם השנים כולנו התרחקנו, והמושגים הלכו ודעכו".

כאמור, כבר מגיל צעיר נמשך יוסף לעולם הבידור, ובפרט לתחומי הריקוד והשירה. "זה התחיל אצלי ממש מוקדם", הוא מספר, "כבר בגיל תשע הייתי חקיין מעולה, ובעצמי סגרתי את חוזה ההופעות הראשון שלי".

על איך שהדברים התגלגלו הוא מספר: "היינו  בחופשה משפחתית ונערכה שם תחרות בה אחד הזמרים ביקש מהקהל לבוא ולעשות חיקויים על הבמה. בלי להתבלבל ניגשתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לנסות. הוא העלה אותי ואני התחלתי בחיקויים של זמרים ששרו באותה תקופה. זה כנראה היה מאוד מוצלח ומדויק, כי אנשים התגלגלו מצחוק, ממש היו על הרצפה... אני זוכר שכל כך נהניתי מכך, לא בגלל היחס ותשומת הלב, אלא כי באמת אהבתי להופיע. אחרי ההופעה דיברתי עם המנהל וסיכמתי אתו שנמשיך יחד לסבב של הופעות".

במהירות אדירה הפך יוסף לכוכב עולה. "הייתי מחקה את גדולי הזמרים בצרפת, לא רק בשירה, אלא גם בתנועות ובדיבור. הסתובבנו בכל רחבי המדינה עם ההופעות האלו", הוא מתאר.

וזה לא בא על חשבון הלימודים?

"בתקופה הראשונה לא, כי ההורים שמרו עליי ואפשרו לי להופיע רק בימי החופשה. אחר כך במשך תקופה קצרה זה הפך לסוג של קריירה, גם על חשבון הלימודים, אבל הייתי תלמיד מוכשר והצלחתי להשקיע גם בכיתה וגם בהופעות. אלא שבדיוק באותם ימים התחלף לי הקול, ואז כבר הבנתי שהתחום של החיקויים פחות מתאים לי".

את החיקויים עזב יוסף, אך לא את הבמה. מהר מאוד הוא נכנס לעולם חדש – עולם הריקוד. "מאז שהייתי ילד קטן אהבתי לרקוד והייתי רוקד המון, אבל כשהבנתי שזה עומד להיות התחום הבא שלי – ממש השקעתי בכך, הייתי צופה ברקדנים במשך שעות ולומד את התנועות שלהם, מתאים אותן למוזיקה ופשוט רוקד ורוקד... בשלב מסוים הוצע לי לגשת לתחרות כלשהי וקיבלתי בה מדליה, מה שהוביל אותי קדימה. אבל הדבר המעניין הוא שכמעט לא למדתי את הריקוד באופן מקצועי, הכל בא מהלב. לימוד הריקוד הרשמי הגיע דווקא כשהגעתי לארץ".

הגעת לארץ? מדוע?

"כן, כבחור צעיר באתי לארץ לתקופה קצרה של שישה חודשים. הגעתי כתייר, כי הרגשתי שהנשמה שלי רוצה להכיר את ארץ ישראל ולפגוש אותה. חשבתי להיות פה זמן קצר, אך בסוף הוא נמשך ונמשך. במהלך אותה תקופה התמחיתי בריקוד וגם עשיתי את ההיכרות הראשונה עם ההווי הישראלי".

דווקא את העברית הוא לא רכש באותם ימים. "המורה שלי לריקוד טען שאין טעם שאלמד עברית, כי ממילא ארקוד ברחבי העולם, לכן הגיוני יותר שאלמד דווקא אנגלית. כך ניצלתי את הימים בהם הייתי בארץ לרכישת אנגלית, והדבר המצחיק הוא שעד היום האנגלית שלי היא במבטא ישראלי..."

(צילום: דניאל צור)

הנשמה מחפשת

מישראל הוא המשיך לאמריקה, כיוון שדובר על כך שהוא יחתום חוזה עם חברה גדולה שעמדה להפיק דיסק. "במשך שנה שלמה הייתי במגעים עם אותה חברה", הוא מפרט, "כשמידי פעם אנחנו משנים נקודה או פסיק בחוזה, בסופו של דבר לא יצא מזה כלום מבחינה מקצועית, אבל יצא דבר אחר – בזכות התקופה הארוכה בה יכולתי להתבונן בעצמי התחיל תהליך החזרה בתשובה שלי. באותו שלב זו עדיין לא הייתה התקרבות אמתית לדת, כי לא היה לי דרך מי לעשות את זה, אבל צצו אצלי שאלות וחיפשתי תשובות. הרגשתי שמשהו קורה אתי. היום אני יודע שהנשמה חיפשה את האמת".

בינתיים הוא שב לצרפת והחל לעבוד באופן סדיר בטלוויזיה הצרפתית, כשהוא מופיע בתכניות מפורסמות כרקדן, כולל בשבתות. "כבר אז ידעתי שצריך לשמור שבת, אבל לא ידעתי בכלל על האיסורים שקיימים בה, כך למשל לא ידעתי שאסור לעבוד. הייתי כל כך חסר מושגים".

אז איך קרה שבכל זאת חזרת בתשובה?

"זה התחיל כשבאחד הימים הציעו לי להשתתף בשיעור תורה בבית הכנסת. גם כאן היה מדובר עבורי בחידוש, כי בכלל לא ידעתי שאפשר ללמוד תורה. בגיל 21 הגעתי לאותו שיעור, וזה היה מבחינתי מרגש מאוד, כי עד אז ביקרתי אולי עשר פעמים בחיי בבית כנסת.

"השיעור נמסר על ידי רב חסיד חב"ד, ובעקבותיו המשכתי להתעניין וללמוד. אני חייב לציין שגיליתי בלימוד התורה עולם ומלואו. עד אז הרגשתי סוג של ריקנות ועצב פנימי, הזמנים היחידים בהם הרגשתי שמחה היו כשעליתי על הבמה. אבל כשהתחלתי ללמוד תורה הרגשתי שאני כביכול נולד מחדש, עם אנרגיה חדשה, ושיש לי מטרה בחיים – אני יהודי, ואלו החיים שלי.

"עם הזמן גם התחלתי להניח תפילין ואפילו עשיתי ניסיון קטן להפסיק לעבוד בשבת, מה שהסתיים בכישלון מוחץ, כי רוב העבודה שלי בטלוויזיה הייתה בשבתות. בסופו של דבר שיניתי את הכיוון – הייתי יוצא לעבוד בשבת, וכשחוזר הביתה ממשיך לשמור כרגיל. בתמימותי חשבתי שאני עושה מה שצריך, וכך המשכתי".

את שמירת השבת האמתית הוא התחיל רק בגיל 28. "זה היה אחרי זמן רב בו כבר התחזקתי והבנתי מה באמת נדרש ממני. בכל פעם שחיללתי את השבת כאב לי הלב, ממש פיזית, והרגשתי שהמטרה שלי היא לשמור שבת כפי שצריך. כשהתחלתי לשמור עדיין עבדתי בטלוויזיה, אבל היה לי בעבודה חבר גוי שהבין לליבי מאוד והיה מוצא לי מחליף בכל שבת. הוא היה ממש שליח טוב, כך לא איבדתי את העבודה".

ככל שהתקרב יוסף ליהדות, כך הוא הרגיש שהנשמה שלו לא מסוגלת עוד להישאר בצרפת, והשאיפה לעלות לישראל שבערה בו כבר מאז שביקר בה לפני כמה שנים, שבה והתעצמה. "בתוך כמה ימים הגעתי למסקנה שאני עוזב את צרפת ועולה לארץ", הוא אומר, "באתי בלי לדעת מה אני מתכנן ולהיכן פניי מועדות, אבל הייתה לי סייעתא דשמיא - מיד כשהגעתי לארץ פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא מכיר להקה שמחפשת רקדן, והוא יכול להמליץ עליי".

יוסף התלבט. בדיוק זמן מה לפני שעלה לארץ הוא עבר תאונת דרכים לא קלה, שגרמה לו להפסיק את הריקוד לגמרי. "בעקבות התאונה התמקדתי בעיקר בתחום המשחק והפסקתי לרקוד לגמרי", הוא מסביר, "אלא שמיד אחרי שהגעתי לארץ היה מישהו שהודיע לי: 'ארגנתי לך פגישה עם להקת ריקוד', וכשהגעתי לשם עברתי את המבחנים הנדרשים, ורק אחר כך נזכרתי להגיד להם: 'אבל אני בכלל לא יכול לרקוד...' בשלב הזה כבר היה מאוחר מידי, כי הם פשוט קיבלו אותי, ובעל הלהקה הודיע שהוא יקשר אותי עם מישהו מיוחד שיטפל בבעיות שיצרה התאונה באמצעות שיטה מיוחדת. בניסי-ניסים חודש לאחר מכן כבר חזרתי לרקוד כרגיל, כאילו שמעולם לא הייתה תאונה".

אמרת שהגעת לארץ לבדך. זה לא היה קשה?

"ברור שזה לא היה קל, הגעתי לארץ בלי שום קרובי משפחה, כשאני לא מכיר כלל את השפה. אבל אני חייב לציין שמעולם לא השתמשתי במילה 'קשה' בכל הנוגע לעליה. עליתי בתקופה של פרשת 'שלח', בה מסופר על חטא המרגלים. מבחינתי זה היה סימן משמיים, והחלטתי שלעולם לא אגיד מילה רעה על ארץ ישראל.   

"באותה תקופה הייתי באולפן במשך כמה חודשים כדי ללמוד את העברית, ושמעתי סביבי עולים נוספים שהגיעו מצרפת, וכל הזמן התלוננו על שארץ ישראל אינה כמו צרפת. אני זוכר כיצד נזפתי בהם יום אחד: 'לא עליתם לישראל כדי ללמוד איך להיות צרפתים, אלא כדי ללמוד איך להיות ישראלים!'

"בכלל, אני משתדל להודות לקב"ה גם בשעות הכי קשות, ואגב, מאז שעליתי לארץ עברו 27 שנים, וב-20 השנים האחרונות לא נסעתי כלל לצרפת, למרות שהוזמנתי ללא מעט הופעות והרצאות. אני פשוט לא מסוגל עוד לנשום את האוויר שיש שם, אני צריך אך ורק את אוויר הארץ".

לרקוד בקדושה

יחד עם הסתגלותו לארץ ולשפה, המשיך יוסף להתחזק גם ביהדות, ובאחד הימים הוא הוזמן להופעה דווקא לפני קהל דתי. "כמובן שהבנתי שמתאים יותר לרקוד עם שירים חסידיים, והתכוננתי להופעה הזאת לא מעט, כי הייתי חייב להתאים את הריקוד שלי לסגנון של השירים ולקהל. זו הייתה הפעם הראשונה בה רקדתי בסגנון חסידי, ופתאום הרגשתי עד כמה שאני מתחבר לכך. הריקוד הפך להיות כל כך נקי וטהור, משהו שמעולם לא טעמתי קודם. מאז חיפשתי כמה שיותר הופעות כאלו".

בינתיים פגש יוסף גם את אשתו לעתיד, אף היא מתחזקת, ויחד הם המשיכו להתקדם. "כמובן שככל שהתחזקנו כך היה ברור לי שאני עוזב לחלוטין את סגנן הריקוד הקודם", הוא מציין, "התחלתי לשנות את כל השירה והריקוד לסגנונות של קודש".

זמן קצר אחר כך, בשמחת תורה, הוא הוזמן לרקוד לפני הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וכך הוא הכיר אותו לראשונה. "הרב מאוד נהנה מהריקוד שלי", מספר יוסף, "הוא הזמין אותי לאחר מכן לעוד כמה הופעות, וכפי שציינתי – הוא גם נתן לי את השם שלי 'יוסף הרקדן'".

יוסף התלווה לרב לאירועים רבים, ובתקופת חוליו של הרב אליהו הוא הפך לנהגו הצמוד. כיום הוא משמש כנהגו של בנו - הרב שמואל אליהו.

"לאחרונה", הוא מוסיף, "גם הפקתי יחד עם הרב שמואל ויונתן רזאל את התפילה שנמצאה בכיסו של הרב מרדכי אליהו לאחר שנפטר, הרגשתי שזו שליחות גדולה מאוד".

לוי עם הרב שמואל ויונתן רזאל

גם היום, אחרי שנים של ריקוד, לא נח יוסף לרגע, אלא ממשיך לשיר ולרקוד. הוא מופיע באירועים שונים, בהם הוא משלב את השירה והריקוד עם סיפור החזרה בתשובה, כמו גם סיפורים על העלייה ועל ניסים אישיים, ומצליח לסחוף את הקהל, לעתים בשילוב של רקדנים וזמרים נוספים. "הייתה תקופה בה חשבתי להפסיק, כי אולי כבר עשיתי את שלי, אבל הרב מרדכי אליהו לא אפשר לי, הוא אמר לי: 'זה קידוש השם'. מאז אני בכל פעם מזכיר לעצמי את השליחות הגדולה שיש כאן, ואת זה שאני לא רוקד סתם, אלא באמת כדי לקרב לבבות. ובאמת היו כבר כמה מקרים בהם אנשים סיפרו לי שהריקודים והשירה שלי ממש קירבו אותם לה' יתברך".

כאמן שמכיר גם את סגנון הריקוד הפרוץ, אתה מרגיש שאתה נאלץ להתפשר על משהו כשאתה רוקד בקדושה?

"לגמרי לא", הוא עונה בביטחון. "להיפך, אני דווקא מרגיש שהסגנון החדש משפר את הביצועים שלי. כי כשרקדתי בעבר הייתי עושה את זה בעיקר בשביל הכסף או בשביל האגו, היום הריקוד בא לגמרי אחר – אני רוקד מהנשמה ומרגיש שבזכות זה אני מצליח גם לגעת בנשמות של אנשים. החלום שלי הוא לזכות לרקוד ולשיר בבית המקדש".

במקביל לריקודים לומד יוסף מידי יום בכולל 'דרכי הוראה לרבנים', וכן הוא משקיע  בעידוד העלייה מצרפת לארץ. "תמיד השתדלתי לעזור כמה שיותר לעולים, ולאחרונה הבנתי שרוב היהודים חוששים לעלות בגלל קשיי השפה. בעקבות כך בניתי עבורם שיטה מיוחדת ללימוד עברית, כאשר הרעיון מתבסס על 'שתי מילים חדשות ליום' – בכל יום אני מפרסם שתי  מילים חדשות, וכך אחרי שנה צוברים 730 מילים. אולי זה לא יוצר שפה שלמה, אבל כשבאים לאחר מכן לארץ כבר קל יותר. כיום כבר יש לי קבוצות עם מאות משתתפים".

ומה עם משפחתך, גם היא עלתה לארץ?

"אמי נפטרה עוד בצרפת, אך אבי זכה לעלות לארץ ולפני כמה שנים נפטר. גם הוא וגם אמא קבורים בישראל, כפי שתמיד ביקשו. אחיי אף הם מתגוררים כיום בארץ, זהו המקום שלנו, אין לנו ארץ אחרת".