מורן קורס: למה התקשר המזכיר אל הרבי בשעה שלוש לפנות בוקר?!

אם היו שואלים אותנו מהי המילה הכי לא אהובה בחסידות, ואם ירשה לי לכנות אותה "מוקצה מחמת מיאוס", היינו כולנו אומרים - המילה "אני", וכפי שאומרים אותה באידיש - "איך" (מהמילה איכס). אך אם היו שואלים אותנו איזו מילה היא מבין המילים האהובות בחסידות, אולי יפתיע אותנו לשמוע, אך המילה היא: "עצמי". לכאורה, מהצד אפשר להתבלבל ולומר, רגע, אנחנו לא מדברים על אותו דבר?

אז זהו, שלא. המילה "אני" מגדירה את החיצוניות, מתייחסת לנפרדות. מה ההישגים שלי? מה אומרים עלי אנשים מבחוץ? איך אני נראה בעולם? מה אני חושב שהם חושבים עלי, וכו'. המילה "עצמי", לעומת זאת, מתייחסת לרובד הפנימי, המהותי של בני האדם. לא לאיך שאנחנו נתפסים בחוץ, אלא מה ממלא אותי מבפנים, מה נותן לי כוח ומטעין אותי לעוד יום, לפעול בעולם ולהביא את ההתגלות של ה' בעולם. מה נותן לנו כוח לעבד את תכונות הנפש ולזכך את המידות מתוך שמחה, כי אנחנו יודעות שהגענו לכאן לתפקיד, ויש לנו שליחות בעולם.

אז אתן בטח שואלות את עצמכן, אוקי, אנחנו מבינות למה לומר פחות את המילה "אני", כדי שפחות נתחבר לחיצוניות. אבל איך מתחברים ל"עצמי" שלנו? איך מתחברים למהות ומשם שואבים כוחות להמשך עבודתנו בעולם, בלי להתייחס למה שאנשים חושבים עלינו? שהרי ככל שה"עצמי" שלנו יהיה תקיף ויציב יותר, האמירות החיצוניות ישפיעו עלינו פחות.

לפני שאענה את התשובה, אספר סיפור על הרבנית חיה מושקא, אשת הרבי מליובאוויטש, ומאמינה שאחר כך התשובה תהיה יותר ברורה לכולנו. המזכיר של הרבי, הרב בנימין קליין ע"ה, סיפר שבדרך כלל, אחרי שהרבי הלך לביתו, המזכירים לא היו מתקשרים אליו, ומחכים לבוקר. לילה אחד, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, צלצל הטלפון במשרד המזכירות. הרב קליין הרים את השפופרת, ומהצד השני התחננה מישהי לברכה מהרבי עבור ניתוח דחוף של בנה. הרב קליין התנצל, אך לא הסכים להפריע לרבי. הגברת לא הרפתה, היא פרצה בבכי ואמרה שזה פיקוח נפש! המזכיר לא יכל לסרב לה, ובדחילו ורחימו התקשר לבית הרבי. מיד עם הצלצול הראשון ענתה הרבנית, ושאלה: "מי מדבר?". הרב קליין התנצל מאד, וביקש שתמסור לרבי את הבקשה. הרבנית עשתה זאת, ומסרה את תשובת הרבי למזכיר.

הרב קליין התייסר מאד על כך שהעיר את הרבי והרבנית. ובבקר כתב פתק התנצלות לרבנית. ומה אתן חושבות שהרבנית ענתה לו? בטח משהו כמו "הכל בסדר, העיקר רפואה שלמה". אז לא. הרבנית הצדקנית כתבה לו: "הרבי ואני נשלחנו לעולם הזה כדי לסייע ליהודים שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה. לא רק שהצלצול שלך לא הפריע לנו, אלא הוא אף עזר לנו למלא את שליחותנו.

בסיפור הזה קיימת מהות העניין. אם אנחנו יודעות שהגענו לכאן לשליחות, ויש לנו כאן תפקיד, אנחנו פחות מכניסות את ה"אגו" שלנו לתמונה. כבר לא "אני" במרכז, אלא רצון ה' במרכז. וכשזה כך, אנחנו פחות מתפעלות מהעולם, נפגעות מהסביבה, ממורמרות או מאשימות; לא מנסות לתקן את האחרים יותר לוקחות אחריות; מתחברות לתוכנית האלוקית; יציבות ושלמות יותר. ככל שאנחנו ברמה גבוהה יותר בהכרת הטוב, אנחנו פוגשות את המציאות הטובה של ה' בעולם, וככל שאנחנו מרוחקות מעצמנו - מהעצם שלנו, מהמהות שלנו, אנחנו פוגשות מציאות חסרה, נסתרת מה'. כשנותנים מקום לכוחות של הנפש האלוקית, מרגישים שהכוחות שלנו לא מוגבלים, שכן הנפש האלוקית מביאה איתה את האינסוף של ה'. ואתן יודעות איזה כייף זה לפעול עם הכוחות האינסופיים שה' רוצה שנפעל איתן? בדרך הזאת אנחנו בעצם מסתכלות בראייה אלוקית, שהיא: לא באנו לעולם כדי לקבל ממנו, אלא הגענו לעולם כדי לתת לו". ואז השאלה היא כל הזמן: מה אני יכול לתת. כשאנחנו עסוקים בלתת לעולם ולא בכדי לקבל ממנו, אנחנו נמצאות במקום הרבה יותר שלם ועוצמתי. הרבה יותר מאמין, הרבה יותר אלוקי.

שנזכה...