יועץ הזוגיות יעקב אוחיון: "רגע לפני שיצאתי לשידוכים, נפל עלי ’בום’ גדול"

"גדלתי בבית מעורבב, עם שבבי מסורת לצד הווי חיים חילוני", מספר יעקב אוחיון, יועץ זוגי וותיק ממודיעין עילית. "את בר המצווה שלי חגגתי בטיול לחו"ל, ולא חשבתי שבר מצווה משמעותה הרבה יותר מזה. בפסח לא אכלנו חמץ, אבל כשנפגשתי עם כמה מבני המשפחה המורחבת, הרגשתי החריג היחיד שלא אוכל חמץ בפסח. לא היו בבית שלנו דיבורים על אלוקים או אמונה. במשפחה מצד אבי, האווירה הייתה שונה לגמרי. דודי הצעיר אף התחזק וחזר בתשובה וגם הפך לרב. בעצם, חייתי בין שני עולמות, ואפילו לא ידעתי זאת".

כשיעקב היה בן 14, מסר דודו שיעורי יהדות באזור מגוריו. הדוד עסק בקירוב וביקש מהנער להגיע גם הוא לשיעור עם חבריו, ומשם הכול התחיל לרוץ: "במשפחה כולם כיבדו את הדוד הרב שלנו. הדוד קרא לי להשתתף בשיעור בעצמי. הוא כנראה הבין מה ילהיב אותי ופשוט ביקש ממני להביא איתי את חבריי. עשיתי לו טובה ושכנעתי את חבריי שמותר לנו לנסות ולטעום משהו שונה וחדש. הגענו למקום עם קבוצת חברים, הקשבנו לדבריו של דודי, והשיעור דווקא נשמע לי מעניין מאד. בין חבריי היו עוד כמה נערים שהסכימו להמשיך ולבוא לשיעורים שבוע אחר שבוע, ומבחינתי העסק כולו היה אטרקציה חברתית ומלאה הווי. נחמד היה לי לבוא עם החברים, לשבת יחד ולחזור יחד".

עם הזמן, הפך יעקב לאמרגן הראשי של שיעורי היהדות בעיר. הייתה לו השפעה רבה על החברים, ובכל פעם מחדש הוא שכנע אותם במרץ להשתתף בשיעור. "רוב החברים שלי הגיעו לשיעור בשביל החוויה החברתית", הוא מסביר, "וגם אני הייתי בטוח שכל העניין הוא היציאה עם החבר'ה. אף אחד לא חשב שהשיעורים האלו יזיזו משהו בתוכי. 'שיגעון של ילדים', הפטירו בסלחנות בני המשפחה, ואף אחד לא דאג יותר מדי".

המהפך

במשך שלוש שנים השתתף יעקב הצעיר בשיעורי היהדות של דודו, ולאט לאט חדרו הדיבורים הקדושים אל ליבו. הוא ביקש להתחיל לקיים את מה ששמע, ועשה זאת צעד אחר צעד: "הייתי בערך בן שש עשרה, כאשר התחלתי לשמור שבת בהדרגה. בשקט, בלי לשתף אף אחד, שמרתי שבת לפי ידיעותיי הדלות. מלבד השבת, לא שיניתי כלום באורח החיים שלי. רציתי לשלב את שני העולמות ולא להפוך את עולמי הישן והמוכר.

"עבר עוד זמן מה עד שהתחלתי ללבוש ציצית, ושלב אחרי שלב הוספתי לי עוד מצווה ועוד אחת. רק את הכיפה לא העזתי לחבוש בגלוי על ראשי. הרגשתי שאני חייב לשמור את המקום שלי כחילוני, והסתובבתי תקופה ארוכה עם ציציות ובלי כיפה. אני זוכר פעם אחת שהתכופפתי בעבודה, והציציות הציצו לי. הבוס שלי ראה את זה והיה המום: 'יעקב? ממתי חילוני כמוך לובש ציצית?' ולא העזתי להסביר לו כי בתוכי פנימה כבר עזבתי מזמן את הגדרתי כחילוני. כשהגעתי לגיל 16 וחצי הייתי צריך להכריע בצומת חיי: האם ללכת לצבא או לפרוש? לאחר התלבטויות גדולות החלטתי לא ללכת לצבא, אבל לא שיתפתי בהחלטתי כמעט אף אחד. השינויים שהתחוללו בתוכי היו עדינים, שקטים והדרגתיים מאד. חלף עוד זמן ארוך עד שהייתי שלם בליבי עם הסוויץ' שעשיתי, וסוף סוף העזתי להכריז בריש גלי על המהפך כשאני חובש כיפה".

יעקב אוחיון

איך הגיבו במשפחה לצעדים הגלויים שעשית בדרך ליהדות?

"ההורים שלי לא האמינו שבאמת אחזור בתשובה", משיב יעקב. "היו רבים מבני הנוער שהגיעו לשיעורים. כולם התייחסו לשיעורים האלו כאל תוכנית פנאי, מה פתאום שדווקא אני אקח זאת ברצינות ואהפוך לחרדי? הוריי היו בטוחים שזה ג'וק. משובת נעורים שכדאי להמתין עד שהיא תחלוף מאליה. הם אפילו לא צחקו מול השינויים שהתרחשו אצלי. העדיפו לא להתייחס ולחכות שהגל יעבור. כשלבשתי כיפה, בסביבתי עוד ניסו לעצום עיניים וטענו כי הכיפה היא רק הצגה בשביל שאצליח לקבל פטור מהצבא. וברוך ה', הכיפה נשארה על ראשי עד היום. התהליך שלי היה איטי, אבל עמוק ואמיתי מאד. למעשה, השיעורים האלו השפיעו על כולנו, גם החברים שלי התחזקו מאד וחלק מהם חזרו בתשובה. לא מזמן ניגש אלי אחד ההורים משכונת ילדותי וטען כנגדי בחיוך שהבן שלו חזר בתשובה בגללי. מילא, מ'האשמות' כאלו איני נבהל...

"כשהגעתי לגיל שבע עשרה החלטתי ללכת לישיבה. אני זוכר שהחבר הטוב שלי קבל זאת קשה מאד. הוא ממש בכה בדמעות על הפרידה הצפויה. זה היה הרגע בו כולם הבינו שזו לא שטות חולפת אלא מהפך אמיתי שהגיע על מנת להישאר. הדוד שלי עזר לי מאד בכל שלב, וחודש אחר כך, בתחילת חודש אלול כבר נכנסתי לישיבה כאחד התלמידים".

שבתי בבית ה'

הכניסה לישיבה נחשבת בעיני החוזרים בתשובה כצעד הסופי והמשלים את התהליך. הם לא יודעים שזו רק ההתחלה של תהליך מורכב בפני עצמו ומופלא לא פחות: "לפני שהגעתי לישיבה, דברתי הרבה על השאיפה לשקוע בלימוד, על שבתי בבית ה' כל ימי חיי, ועל המעלות שבמעבר לישיבה. הייתי בטוח שאתעלה ואחוש קרבת אלוקים נשגבה מכל שניה בישיבה.

"ואז נכנסתי לישיבה כתלמיד מן המניין, וכל השאיפות טפחו על פניי: לזה התכוונתי? לשבת במקום סגור כל היום? להיות עם כל האנשים האלו, השונים ממני כל כך, יום אחרי יום? ואיך מתרגלים לשפה הלימודית? ללימוד הממושך? לכללים הרבים? למנהגים הלא מוכרים? מה אני עושה פה, במקום הלא מובן הזה? ההלם הראשוני של הצניחה לישיבה הכניס אותי לכל מיני תהיות. האם באמת זה מה שרציתי?"

אבל יעקב גם לא רצה לוותר, ולמרות הקושי, הוא החליט לא להיכנע ונשאר בישיבה. "שיננתי לעצמי שוב ושוב: 'אני כאן כי ככה ה' רוצה'. בלי לחשוב ובלי להמשיך ולהתלבט", הוא משתף. "הכרחתי את עצמי לשבת וללמוד. קראתי וגרסתי בלי להבין כמעט כלום, אבל המשכתי. בחשיבה פשוטה ותמימה כזו החזקתי את עצמי במהלך משבר ההתחלה הנפוץ כל כך. ודווקא אז, במקביל למאבק הפנימי הזה, התחלתי להרגיש את האושר. את ההתעלות. לא הבנתי את מה שלמדתי, הכול היה נראה קשה ומסובך, אבל הייתי מאושר על הזכות שלי ללמוד דברי אלוקים חיים. זו הייתה מין תחושה מיוחדת של קרבת אלוקים ששמורה לכל החוזרים בתשובה בראשית ימיהם. אני חושב שה'אורות' האלו הם סייעתא דשמיא גדולה שמרפדת למתחילים את הדרך הלא מוכרת.

"ברוך ה', תקופה אחר כך כבר הסתגלתי מעט לסדרים החדשים. התחלתי להבין יותר ויותר בלימוד, והתחברתי למקום וליושביו. ואם תשאלו", מחייך יעקב, "גם הפכתי למקורקע יותר ופחות ב'אורות', וכנראה שבשלב הזה הם פשוט לא נצרכים. כבר ידעתי ש'פה אשב כי איוויתיה', עם כל הקשיים והמהמורות שבדרך".

הוריו של יעקב ראו כי הוא נשאר בישיבה והבינו כי כעת המהפך סופי. בעקבות הדוד היו עוד מבני המשפחה שהתחזקו, אבל אף אחד מהם לא "הקצין" כמו בנם. זה לא היה להם קל. מה אומרים לחברים, למה יעקב לא הולך לצבא? ולמה הוא לא מגיע לאירועים משפחתיים? למה לא לחבק את הדודות? הם לא הבינו את הצעד שלו, אבל לא התערבו בהחלטותיו. "אם זה מה שאתה רוצה, תעשה מה שטוב לך", כך אמרו ליעקב. ההורים המסורים כיבדו את הצעד שלו ואפילו באו לקראתו בהכשרת המטבח.

"הקבלה שלהם כלפיי הייתה מיוחדת במינה", אומר יעקב בהערכה. "אני זוכר שאפילו בישיבה הרבנים התפעלו לראות את אבי מגיע לבקר, או לוקח אותי לטיולים קצרים. אימא שלי תמיד שלחה לי פינוקים טעימים. כשהיא הכינה אוכל לשבת, תמיד הכינה עוד ג'חנון או עוגיות והביאה לי לחלק לחברים בישיבה ביום ראשון. ברוך ה' זכיתי בהורים אכפתיים מאד וחמים, שתמכו בי גם כשלא הבינו למה בחרתי בדרך שלי".

במשך שש שנים רצופות זכה יעקב ללמוד בישיבה, והתחזק בתורה ובמצוות. ובאופן לא נפוץ בכלל, בכל הזמן הזה הוא נהנה גם מקשר קרוב ואוהב עם הוריו. "היו גם התמודדויות פה ושם", הוא מציין, "עם כשרויות שכן אוכלים או לא אוכלים, דברים שאסור לעשות בשבת, הרגלים חדשים והרבה פרטים שהם לא מבינים, אבל הבסיס היה קרוב ואוהב, והם גילו הרבה קבלה כלפיי וכלפי הדרך החדשה שלי".

תפנית כואבת

ועל רקע הקשר הקרוב שלו עם הוריו, הגיעה פתאום התפנית שנחרטה בו עמוק: "לקראת סוף לימודיי בישיבה, רגע לפני שיצאתי לשידוכים, ההורים שלי החליטו להתגרש. זה נפל עלי בבום גדול. הרגשתי שאני נכנס למציאות מורכבת. למעשה, לא הייתי אז בבית כי שהיתי בפנימייה של הישיבה, אז השינוי לא השפיע עלי ביומיום כמו על האחיות שלי. הייתי קצת מבחוץ בכל המהפך הזה שקרה בפועל בבית, אבל עדיין היה לי קשה מאד להרגיש שההורים שלי כבר לא יהיו באותו בית. קושי נוסף היה השבתות והחגים. עכשיו כשיש להוריי שני בתים, היכן אתארח בכל שבת חופשית? עם מי אחוג את החג ועם מי לא? הכול נהיה יותר מורכב.

(צילום: shutterstock)

"ויותר מהשינוי החיצוני, חוויתי את הגירושין של הוריי עם הרבה סערה פנימית. איך זה קרה? שני הוריי אנשים כל כך טובים ומסורים, אוהבים לעזור לכולם ואכפתיים, מה התפספס פה? ואיך בכלל בונים בית ביחד בצורה אמתית ויציבה? במה שונה הקשר הזוגי מקשר חברי? למה כל כך הרבה אנשים מוצלחים בחוץ, אבל את הבית הפרטי שלהם הם לא מצליחים להחזיק? הכאב הזה תסס בתוכי, והתהיות האלו המשיכו והעסיקו אותי רבות בשנים הבאות".

זמן קצר לאחר מכן, אחד מחבריו של יעקב הכיר בינו ובין אחותו, והשניים התארסו למזל טוב. "תקופת ההכנות לחתונה הייתה מלווה במתח ובהרבה אתגרים משפחתיים", אומר יעקב. "אפילו בני המשפחה המורחבת, שלפני כן היו קשורים ואוהבים, כעת נקרעו בבת אחת לשני צדדים. פתאום כל מה שקשור לצד אחד כבר לא התאים לצד השני. ראיתי את כל זה במבט מבחוץ, וכאבתי מאד. לא הבנתי איך זה קורה, ולמה ומדוע, והתפללתי שאזכה לבנות בית יציב לאורך ימים ושנים".

החלום שהפך לשליחות

ברוך ה', חתונתם של יעקב ואביטל הייתה שמחה מאד, אבל יעקב ידע שזה לא סוף פסוק. היה לו חשוב לבנות קשר זוגי איתן. מניסיונו, הוא הבין כי בנישואין צריך להשקיע, והאושר לא מגיע לבד. הוא למד בכולל כאברך מן המניין, ובמקביל חיפש חומרים בנושא, קרא והתעניין כל העת והרחיב את ידיעותיו. "בתוכי בער רצון גדול ללמוד ולהבין את התחום באופן מקצועי, ולנסות לעזור לעוד הרבה אנשים לזכות לבית שלם ומאושר. לאחר כשבע שנים מהחתונה, קמתי ונרשמתי ללימודים מקצועיים של ייעוץ זוגי. לא התפשרתי על קורסים חובבניים בשוק, ברור היה לי כי בתחום הזה נדרשת זהירות כפולה ומכופלת. שלום בית של משפחות בישראל הוא נושא חשוב ועדין מאין כמותו, ונדרשת אחריות גדולה מצד העוסקים בתחום. ובפרט בסוגיות משפחתיות וזוגיות, חייבים לשלב מקצוענות יחד עם טוהר וקדושה ומענה ברוח התורה. וברוך ה', השקעתי רבות והתמקצעתי בתחום הטיפולי, וכיום אני מאושר למלא את שליחותי ולהציל הרבה בתים בישראל".

יעקב כחתן בחתונה

ליעקב של היום כבר יש תשובות לשאלות שהוא העלה כבחור צעיר. "קשר זוגי הוא לא עוד קשר בין חברים. זהו קשר אחר לחלוטין. מקום של שותפות וחברות, עם כבוד הדדי, אהבה ושלום. קשר זוגי אמיתי לא נעשה מאליו. צריך להשקיע בו, לשים לב לבן הזוג שלי ולצרכים שלו ולהיות שם בשבילו. וזו משימה לחיים. 'זכו שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם', ולפעמים ישנו כפסע דק בין האש והשכינה.

"הרבה זוגות חושבים שגירושין הם פתרון אידיאלי", הוא מפרט. "לא הלך לנו ביחד? ניפרד. למה להמשיך? והם לא מבינים שגירושין הם לא פיתרון קסם. גם מי שילך ויחפש בת זוג אחרת, רוב הסיכויים שימשיך לעשות את אותן טעויות ושוב יעמוד בפני שוקת שבורה. לגירושין יש הרבה תוצאות הרסניות: האיש והאישה שנשארים בודדים ומחפשים את עצמם בחיים בשלב לא קל בחיים, הילדים שמשלמים מחירים, אלו הם אתגרים מורכבים ביותר שלעתים בני הזוג כלל לא רואים בלהט במריבות והרצון לברוח מכל העול.

"כשבאים אלי בני זוג לטיפול זוגי אני מנסה לעזור להם להגיע למקום טוב יותר", מסביר יעקב. "להבין אחד את השני, לפתור בעיות ביחד ולשמוח זה בזה. חשוב לי מאד להציל בית יהודי שלם. כמובן, יש מצבים בהם פירוק הבית הוא צו השעה, ובמקרים כאלו הדרך הנכונה היא לעזור ולהציל מה שאפשר. אולם יש עוד הרבה הרבה מקרים בהם ניתן להשקיע ולהתאמץ עוד מעט, ושוב להשקיע, ובעזרת ה' להרוויח בית חדש וחיים מאושרים. יש ערך לבית יהודי, ומתוך גישה זו אני מכוון, שומע ומדריך, נותן לבני הזוג להכיר זה את זה מחדש, מסייע להם להגיע לחיבור אמיתי ותומך, להגיע לקשר עמוק בין שתי נשמות שהן אחת. וביני לביני, אני תמיד מתפלל על בני הזוג היקרים שיצליחו לבסס מחדש את ביתם באהבה ואחווה".

למלא את הבנק

יעקב מבקש להוסיף טיפ יקר: "אתם נשואים? חיים בטוב? הודו לה'. רק אל תשכחו לטפח ולהעמיק את הקשר הזוגי. זוגיות צריכה תחזוק מתמיד. תקבעו לכם יום בשבוע בו אתם אכפתיים לזוגיות שלכם. תעצרו מהמרוץ הקבוע וצרו חוויה משותפת, עם אווירה טובה, הקשבה ופתיחות אחד כלפי השני.

ג'ון גוטמן, חוקר גדול בתחום הזוגיות מכנה זאת בשם 'בנק האהבה'. בקשר זוגי רציף תמיד יש מצבים של פלוס ומינוס. החיים מלאים התמודדויות, אי הבנות ותקלות. הבעל מעצבן אותך? זו משיכה שגורמת למינוס. האישה הרגיזה? עוד משיכה שגורמת למינוס. אולם הסוד הוא למלא את הבנק בשפע אהבה, אכפתיות, נתינה לשני והשקעה בזוגיות, וכך אתם מפקידים פלוס (כסף) לחשבון. ככל שנצליח לשמור על יתרה גבוהה יותר של אהבה, גם המינוסים של הוויכוחים והתסכולים הקטנים לא יפילו אותנו לבור השחור של המינוס. האווירה הטובה תישאר חיובית ואיתנה. ככל שתמלאו את הבנק באורח קבע, כך תשמרו לכם בס"ד מרחב חזק, יציב ואוהב לקשר שלכם".

לסיום, יעקב נזכר באנקדוטה קטנה משבוע שעבר: "שני אחים צעירים התקשרו אלי במבוכה ובצער. הם סיפרו שההורים שלהם עומדים להתגרש והם מבקשים שאשוחח איתם ואעזור להם להציל את הבית. הבקשה שלהם ריגשה אותי מאד. הנערים האלו לא באמת יכולים לעזור להורים שלהם, זה לא המקום שלהם לייעץ להורים. אם כי, דווקא בני משפחה אחרים כמו הורים או דודים יכולים להציע ייעוץ זוגי, ואכן, המלצתי לילדים לפנות אליהם ולהסיר מהם את האחריות. אבל הנערים הללו הזכירו לי את עצמי כבחור נבוך, שמתבשר על הפרידה של הוריו. השתאיתי להיזכר בדרך אותה עשיתי עד היום, ואני מודה לה' על הכוח להתנער מהשבר ולמנף אותו לעזרה למשפחות רבות אחרות ולהצלת בתים בישראל".