עד כמה אנחנו באמת משקיעים בילדים שלנו?

אנחנו אנשים עסוקים, ולא קל לנו למצוא זמן פנוי להשקיע בבית. יש לנו הרבה זירות בחיים, כולן חשובות, כולן מחייבות אותנו לפנות זמן, ולפעמים יוצא שההשקעה בילדים קצת נדחקת לתחתית הרשימה.

לא מזמן קניתי מחשב נייד. כשביררתי איזה מחשב כדאי לקנות, אמר לי המוכר המומחה שאני צריך להגדיר מה חשוב לי. אם חשוב לי שהוא יהיה דק, זה בדרך כלל בא על חשבון הסוללה. אם חשוב לי מחיר זול – זה בא על חשבון עוצמת המעבד, ואם חשוב לי שהמסך יהיה גדול, זה בא על חשבון המשקל של המחשב. אין מחשב שמוצלח בהכל. צריך להגדיר מה חשוב לי. הכלל הזה נכון גם לגבי העדיפויות שלנו בחיים. אי אפשר להיות מוצלח בכל החזיתות! וכאשר הרבה קשב מופנה לזירות אחרות, יש מחירים בהשקעה שלנו בילדים. זה פוגע להם בחוסן הנפשי.

צריך לחשוב באלו זירות אפשר קצת להקל על עצמנו, כדי שנוכל להשקיע כראוי בילדים. לא כדאי להתפתות לחשוב שנוכל להיות מוצלחים בהכל. משאבי הזמן והקשב שלנו מוגבלים, ויש חזיתות שבהן צריך קצת להרפות, כדי להצליח להשקיע כראוי בילדים, שזה סדר העדיפויות הנכון בחיים.

יש פסוק מפורסם: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז', ט"ז), שלכאורה אינו מובן. בטח שכדאי להיות צדיק הרבה! יש בזה כל מיני פירושים (ביניהם, שהמצוין הוא האויב הגדול של הטוב, כי קפדנות יתר וחתירה לשלמות ופרפקציוניזם, עלולות להזיק ולמנוע את השלמת המשימה), אבל אולי זאת הכוונה כאן, שאי אפשר להיות מוצלחים בהכל, וחייבים למצוא שביל זהב, כמבואר שם בספר קהלת בהמשך, "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה, וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ". יש דברים שצריך באמת לאחוז בהם, ויש דברים שצריך לשמור בהם על אש קטנה יותר.

אי אפשר לחנך בשלט רחוק, להיות "אבא של שבת" ולהשקיע בילדים רק כשמסתדר לנו. הם באמת זקוקים לנוכחות שלנו. זמני איכות, משחקי קופסא, טיולים קטנים. נכון, הם זקוקים גם לפרנסה שאנחנו מנסים להביא, וגם לצרכי הבית, ויש כאן איזון חמקמק. אבל אם נמצא תירוצים מוצדקים לזייף, זה עוד יגבה מחירים כבדים בעתיד. אין לי דרך קלה לומר את זה: הם זקוקים לזמני איכות עם אבא. וגם עם אמא. שני ההורים נצרכים כאן. אז נכון, אנחנו אנשים עסוקים וטרודים, יש לנו עוד מחויבויות, יש לנו צורך לפרנס ולנהל בית, לתחזק זוגיות, לכבד הורים, ללמוד ולהתפלל. הכל נכון, ואני חלילה לא מזלזל בזה, אבל הילדים שלנו זקוקים לנו. שום תרופה או חוג לא יוכלו להיות תחליף לחוסן הנפשי, הזה שרק אנחנו, ההורים, יכולים להעניק, דרך הקשר החם. כל פשרה בנושא הזה כנראה תעלה ביוקר בעתיד: אבחונים, מטפלים, פסיכולוגים, הסתבכויות והרבה עוגמת נפש. לכן כדאי לנהל את זה, לשבת ולתכנן זמנים קבועים שבהם נשקיע וניתן תשומת לב לילדים.

כשהילדים קטנים, זה קל יחסית, הם רוצים מאוד את תשומת הלב שלנו. כשהם גדלים, זה מאתגר יותר, ומחייב יותר יצירתיות. אבל דבר אחד בטוח, אי אפשר לוותר על ההשקעה הזו!