היא לא עצלנית, היא ילדה מלאת מרץ

הקורונה בלבלה לכולנו את החיים, ובעיקר לבתי בת השמונה הלומדת בכיתה ג'. כבר כך, לפני הקורונה היא לא היתה מהבנות החרוצות שבכיתה, אבל בעקבות כל הסגרים, הבידודים והלמידה מרחוק, היא פשוט "נפלה". בסוף שנה שעברה, באספת הורים בבית הספר, המורה אמרה לי "חבל ש-X עצלנית. אם היא היתה משקיעה יותר, היו לה הישגים...". יצאתי מהאספה עם דמעות בעיניים. היא לא עצלנית! רציתי לזעוק. היא ילדה מלאת מרץ, ובבית עוזרת כל כך עם הילדים הקטנים, וגם בכל מיני דברים. אבל באמת ההישגים הלימודיים שלה היו נמוכים מאוד. אז מה היא בעצם, עצלנית או לא?

ניכר משאלתך הכאב שאת חשה כשבתך מתויגת בתיוג של עצלנית, ואת צודקת מאוד! כי תיוג הוא הכללה מאוד לא נכונה, ובעיקר במונח של "עצלנית". בניתוח התנהגות, אין כזה דבר "ילד עצלן". אין. יש ילד שחסרה לו מוטיבציה לימודית, והתפקיד שלנו כמורים וכהורים הוא לגלות מה יעניק לו מוטיבציה, ומה להפך, מוריד לו אותה.

שנת הקורונה היתה שנה קשה מאוד למאות אלפי תלמידים. לא נראה לי שהיה מי שלא התמודד. הלמידה מרחוק, חוסר החברה, חוסר הוודאות, הפחדים... בעיקר התפספסו אותם ילדים שקשה להם הלמידה מרחוק, במרחבים הקוליים, דרך הטלפון. אלה איבדו לחלוטין את המוטיבציה ללמוד, וזה התבטא בציונים הנמוכים.

אז תנוח דעתך, אמא יקרה. בתך אינה עצלנית. אפשר ואפשר לעזור לה, על ידי בדיקה מעמיקה אלו דברים עשויים לדרבן אותה ללמידה, מה עלול לגרום להפרעה ועוד. את זה עושים ב"ניתוח התנהגות", ולאחר שבוחנים לעומק מהן החוזקות של הילדה, ובמה היא צריכה יותר "דחיפה" (על ידי תצפיות, ראיונות ועוד), מתווים תוכנית התנהגותית.

בתוכנית, שנעשית בצורה מדויקת מאוד, עוקבים בצורה שיטתית אחר ההישגים, ורואים אם היא "עובדת" או לא. במידה ויש קושי, עושים חשיבה מחדש. ומנסים שוב, עד שהמוטיבציה הלימודית עולה, וההישגים בהתאם.

(אסתר נזרי, סופרת, מרצה, מטפלת ב-EFT, ומתמחה בניתוח התנהגות)

* * *

לאחרונה, חברת אנשים גורמת לי ללחץ. מה עושים?

נראה שאת סובלת מחרדה חברתית. מה זו חרדה חברתית, את בטח שואלת?

חרדה חברתית היא פחד מוגזם משיפוט על יכולת התפקוד שלך, עם סטנדרטים גבוהים מאוד.

חלק ניכר מהסובלים מחרדה חברתית סובלים מהפרעה נלווית אחת לפחות: דכדוך, דיכאון, הפרעה בדימוי הגוף ועוד.

אנשים שסובלים מחרדה חברתית לרוב עסוקים בשאלה מה חושבים עליהם, ולכן הקשב שלהם מופנה לסימפטומים כמו הרעד שהם מרגישים, הדופק ועוד.

מה עושים, אם כך?

ניתן להפנות את הקשב פנימה. במקום להתעסק בחוויה הכוללת את שימת הלב לסימפטומים (הזעה, גמגום), אתמקד באיך אני מתפקדת בחוץ.

בשיטת CBT אנחנו מתעסקים, בין היתר, בזיהוי מחשבות לא יעילות, כמו המחשבה שאני כישלון - זו מחשבה הנוגעת לתיוג. אנסה לבדוק אם אני עושה דברים טובים, ואז אם לפעמים אני נכשלת, זה לא הופך אותי לכישלון...

אל תאמיני לכל מה שאת חושבת. המחשבה בד"כ נחווית כאמיתית, נוקשה, מלווה ברגש שלילי. מחשבה קשורה לפרשנות שאני נותנת לה. לכן אם עולה לך מחשבה שמסתכלים עליך בלעג ביקורת ובוז, אל תאמיני למחשבה... ברוב המקרים תגלי שזו פרשנות שלך, ולא מציאות.

הימנעי מהימנעויות. אם עד כה ישבת בצד, לא הישרת מבט, דמיינת איך תראי בעיני אחרים - ההימנעויות הללו גרמו לך לתסכול ולקושי רב, שהרי בזמן חרדה זה מרגיע, אך בפועל זה משמר את החרדה.

הישירי מבט, ותופתעי לגלות שאנשים מחכים למוצא פיך...

כלים נוספים תוכלי לרכוש בטיפול CBT.

(יפה איפרגן, MA, אשת חינוך ומטפלת CBT במחלקת "נפשי בשאלתי")