למה אתי אנקרי לא מקבלת את המקום המגיע לה?

אין עיוות גדול יותר בתרבות הישראלית ממקומה – או שמא מקומה הנפקד – של אתי אנקרי בתעשיית המוסיקה. גם אין צביעות גדולה יותר מהצביעות שנפקדות זו מעידה עליה.

אנקרי היא מבוע אדיר של כישרון בזירה תרבותית שלא משופעת בנשים יוצרות, היא אחראית ליצירות שנעשו לקלאסיקות, והיא גם זמרת מבצעת מהטובות שיש לנו. כל אלה זיכו אותה בפרס על מפעל חיים מטעם אקו"ם בשנה שעברה. אך בפעם האחרונה שיצא לכם להקשיב לשיר של אתי אנקרי ברדיו, האם היה זה שיר מהעשור האחרון, אולי אפילו "כתר" המרגש שהוציאה בפורים שעבר, או שמא אחד מלהיטיה הראשונים שראו אור לפני שלושה עשורים בקירוב? התשובה, מכובדיי, ברורה.

לפני שבוע פרסמה אנקרי סינגל ראשון מתוך אלבום האולפן העשירי שלה. השיר נקרא "אורייתא" והוא שיר אהבה לתורה. מדובר במופת של שילוב בין טקסט לחן וביצוע, והוא בהחלט נוגע בסטנדרטים של יצירתה המוקדמת, ואף מתעלה עליה. אם כן, מדוע? מדוע שיר חדש של אתי אנקרי לא הופך לאירוע תרבותי בדומה לרעש שיש סביב שירים חדשים של זמרים במעמדה?

בשנה החולפת זכתה אנקרי לאזכורים רבים בתקשורת סביב ביטול מופע במועדון הזאפה, עקב סירוב הנהלת המועדון לפרסם שהמופע מיועד לנשים בלבד. רבות מהשאלות שהופנו אליה בעת ההיא העידו על חוסר יכולת להכיל את הבחירות שלה, כשכתבים מדגישים בפניה שוב ושוב שסירוב להופיע מול גברים עשוי להתקבל כדחייה של קהל שמעריך אותה ומעוניין להגיע להופעות; קהל של  גברים או אפילו זוגות המעוניינים להגיע יחד. אני זוכרת היטב שאלות דומות שהופנו (להבדיל) לאריק איינשטיין ז"ל, להוציא את עצמו מהמחנה, אלא להיפך. ככל שחלפו השנים מעמדו התחזק והתייצב. בדור המקדש את הליברליזם יש חופש לעשות הכל, הכל – חוץ מלבחור מול מי להופיע.

יש שיטענו – חומרי היצירה שלה השתנו, מעיסוק במערכות יחסים ובנושאים חברתיים - היוצרת עברה לעסוק בקב"ה ובנושאים אמוניים בלבד, ואיבדה חלק מהקהל. אני אומרת – אדרבא, אם יש משהו שהעם היושב בציון הצטיין בו בשנים האחרונות זהו החיבוק האמיץ שהוא העניק ליוצרים הנטועים בשיח האמוני; די להעיף מבט ברשימות השירים המושמעים ביותר כדי להבין מה העם הזה רוצה. אז בין "סיבת הסיבות" ל"אמן על הילדים", אין מקום לקצת אתי אנקרי?

לאבחנת המאקרו הזו יש גם מיקרו – בתוך מה שמכונה 'הגל האמוני', מיתוג שעובד טוב עבור כתבות תדמית וגם מפרנס לא רע כמה מפיקים שמעבירים על הנושא מצגות, נמנים אומנים שונים, השונים מאוד זה מזה. חלקם בעלי תשובה, בנקודות שונות על הרצף, חלקם מסתפקים בשיבוץ פסוקים בטקסטים שלהם, חלקם משוקעים בדיאלוג עמוק עם הבורא וחלקם עברו פעם ליד בית כנסת. אבל דבר אחד בכל זאת משותף לכל אלה – כולם נכנסו מתישהו בבריתו של אברהם אבינו.

"איתרע" מזלה של אתי אנקרי והיא נולדה אשה.

אני בטוחה שבחייה הפרטיים היא די מרוצה מסידור העניינים הזה, ובהתחשב בדרגתה הרוחנית סביר שגם בהיבט המקצועי אין לה טרוניות. אבל אנחנו בשפלותנו היחסית יכולים לומר 'איתרע', ולהוסיף מסר לפטריארכיה בתעשיית המוסיקה – פטריארכיה יקרה, מיצינו. למה שלא תיאספי אל אבותיך? כבר קרוב לשני עשורים שנשים יוצרות נדחקות הצידה והחוצה מתעשיית המוסיקה במעגל מתסכל בו האומנים שמקבלים יותר חשיפה מושכים יותר קהל ולכן גם מקבלים יותר חשיפה, הופעות אירוח וצמדים ושיתופי פעולה מעצימים את כוחם של החזקים ממילא, ומי שלא משתתפים – סליחה, משתתפות – בחגיגה, צוברות פחות ופחות כוח והכנסות ולכן גם מתקשות ליזום פרויקטים חדשים ולהשקיע ביצירה שלהן. המעגל הזה מעייף ומייאש, וניתן יהיה לפרוץ אותו ככל שתיווצר מסה קריטית של נשים יוצרות בכלל, ויראות שמים בפרט, עד שכבר לא ניתן יהיה להתעלם מהן.

נדמה שהמעגל הזה מיוצג גם בקליפ הגראפי היפה שיצרה עבור שירה החדש של אנקרי ציפורה בן מרדכי הלוי; אותיות התורה מופיעות בשמים זרועי כוכבים ומדמות את הבריאה בשפה, הן יוצרות מעגלים בתוך מעגלים, נובעות מנקודה אחת ואז שבות אליה בתנועה מהפנטת שאי אפשר להסיר את המבט, עד שהן שבות כולן לאחד האינסופי. בהאזנה הרביעית ל'אורייתא" ההבחנה מתחדדת – אי אפשר להקשיב לשיר הזה בלי לבכות. הצינור של אנקרי כל כך נקי, עד שמדברת נשמה אלוקית עם נשמה אלוקית. איך לא נבכה? ואיך נתפלא שהיא לא עוברת פלייליסט? לא מתפלאים. אבל כאן בדיוק נעוצה הבעיה – אנחנו מנחמים את עצמנו שהיצירה שלה גבוהה מדי, נקייה מדי, רוחנית מדי. מה לזה ולתרבות המועבטים? והנחמה הזו היא שקר. היא מנטרלת אותנו מפעולה ומנציחה מצב מעוות בו קבוצה קטנה של יוצרים קובעת סדר יום תרבותי ומעצבת את דמותו של הדור הזה, בצלמם ובדמותם. לעיתים באופן שרחוק מאוד מצלמו ודמותו של רוב הציבור. מציאות של הרכנת ראש בפני כוחות כלכליים מוכרת מתחומים חברתיים וציבוריים רבים. ברוב הזירות זה חזק מאיתנו, והשפעה מצריכה התאגדויות ומשאבים.

לשמחתנו, בתרבות יש מקום לאקטיביזם פרטי. כדי להיות אקטיביסטים בתרבות אנחנו נדרשים רק למודעות – מה אנחנו מוכנים או לא מוכנות לצרוך, אילו שירים נאסוף אל רשימות ההשמעה שלנו, לאיזו הופעה נצא. לכל החלטה כזו יש משקל. התנערות מהאחריות הזו, וקבלה פאסיבית של כל מה שיושת עלינו בחסות כוחות השוק והיח"צ והאינטרסים הכלכליים של מעצבי השיח הציבורי, הופכת אותנו לסוכני הביצוע של מטרות של מישהו אחר. הגיעה עת שנפסיק להשתתף במשחק הזה, ואת הבחירות התרבותיות שלנו נעשה תוך מודעות ליכולת שלנו להשפיע על הירושה התרבותית שאנו מניחים לדורות הבאים.

אורייתא  // מילים ולחן – אתי אנקרי

אורייתא אורייתא
הפני מבטך אלי
בצל פרשותייך
יתפרש סיפור חיי
אורייתא אורייתא
את אמי את אבי
אנוס אלייך מפני כאבי
אורייתא אורייתא
אבוא ואתבייש
אל מול גדרותייך
שנפרצו באש
אורייתא אורייתא
בסתר העולם
כמה שמתגלה בך
נשאר נעלם

אורייתא אורייתא
את שירה ומכתב
זיווג שמים וארץ
בדפייך נכתב
אורייתא אורייתא
אם אפנה לך את הגב
מי יצילני
מפרעה ופרשיו

אורייתא אורייתא
אחת שאלתי
לשאול ממלבושייך
שלמה לדלותי
אורייתא אורייתא
העתירי עלי
עד שאותיותייך
יגלו את רחמיי

אורייתא אורייתא
את חרות פדויה
פתחי את שערייך
לשבה משביה
אורייתא אורייתא
את אמת לאמיתה
הסתיריני נא מעינייך
ואבוא הביתה.