האם יש לנו דרך להצליח להפסיק להילחם עם עצמנו?

בחיים ישנם קרבות.

קרבות עם קורבנות והקרבות.

אבל ברובם של המקרים, הקרבות הללו קלים יחסית.

לא בגלל שאנחנו לא נפגעים בהם או פוגעים, אלא כי הם ברורים.

ברור לנו מה המניע, ממה נפגענו, מה אנחנו רוצים להשיג, ומוכנים לצאת לקרב.

ישנו סוג של קרב שהוא הקשה מכולם. כזה שנזרקתם אל תוכו ואתם לא יודעים מי נגד מי, מהי המטרה או הדרך אליה, וכיצד להסביר לעצמכם את הסבל הנורא של כל שניה בקרב הזה.

לא, אני לא מדבר על מריבות בזוגיות. בזה אנחנו מקצוענים, ויודעים "בדיוק" מה מפריע ועל מה המהומה...

מדובר על הקרב עם עצמנו.

אנחנו רוצים כל כך לאהוב, אבל נלחמים ברגשות הטינה כל העת עד להתשה.

אנחנו רוצים לסלוח, ובה בעת שונאים ונוטרים עד מוות.

אנחנו רוצים כבוד, אבל נלחמים בכדי שלא נקבל אותו.

אנחנו רוצים הכל, ונלחמים בכדי לחיות בפשטות.

הקרב הזה על השפיות. על ההגדרה של "מי אנחנו" והאם נקלענו לסיטואציה או שבחרנו בה.

ביום שנהיה שלמים עם עצמנו ומאוחדים בין כל חלקינו, נוכל לחייך.

אבל זה לא יקרה לעולם.

תמיד תהיה איזו התפשרות, הקרבה, חוסר שביעות רצון והרבה הרבה בלבול.

החיים קשים עד בלתי נסבלים כשאנחנו לא אוהבים.

אבל קשים עוד יותר כשלא אוהבים את עצמנו.

לאהוב את עצמנו לא מחייב להשלים עם הכל, במובן של חוסר רצון לשפר ולהתקדם.

אהבת אמת באה עם קבלה של המון חסרונות.

חסרונות שנרצה להשלים, אבל בה בעת משלימים עם היותם ברגע זה.

אבא שלא אוהב את הבן שלו כי הוא לא מושלם, לא באמת יאהב כשהוא יהיה כזה. הוא יאהב את התכונות והביצועים, אבל לא את הנפש.

בעל שאוהב את אשתו רק כי היא יודעת לבשל / לרקוד / לחייך / לתפקד וכו'... הוא חסר אהבה באותה המידה כמו ההוא שהתגרש כי לאשתו לא היו התכונות הנ"ל.

באהבת רעים אמנם ישנה איזושהי "היתפסות / הידלקות" בעקבות פרטים טכניים מסוימים אשר מובילים את האוהבים אל הקשר ביניהם. אבל הטריגר הופך ביום מן הימים לבונוס (ואנחנו רוצים הרבה בונוסים...), והאהבה הופכת לקביעות בנפש שהזולת הוא חלק בלתי נפרד ממני ומנפשי. בשלב זה, בשביל לשנות תפיסה זו עליו להתאמץ ביותר ולהיות אדם זוועתי להפליא ולהמאיס את עצמו. כשאשתך תפסיק לבשל או לחייך, או תוריד מהמשוואה כל בונוס אחר, זה עדיין יהיה רק בונוס שירד, ולא כל הבסיס לאהבה.

אבל עם עצמנו המצב שונה קצת.

את עצמנו אנחנו אוהבים ללא תנאי, ללא גבולות וללא "בונוסים". אין לנו דרך לתת "גט" לעצמי שלנו.

וזה הכי מתסכל.

כי אנחנו כל כך חסרים ולא מושלמים, ואין לנו דרך להתנער מזה.

אה, בעצם ישנה "דרך"... להתעלם.

דרך מוזרה ותופעה מטרידה, אך היא שכיחה ומצויה בכל בית.

אנחנו מעדיפים לשכוח, לסלוח, להבליג ופשוט להתעלם.

אנחנו לא מוכנים להכיר בחסרונות, שמא... אולי נשנא את עצמנו? או אולי נתאכזב?

בעצם מה יקרה? למה אנחנו פוחדים כל כך?

ואם כבר דיברנו על פחד, הדרך "הטובה ביותר" להיפטר מהפחד הזה הוא להשליך על הזולת את כישלונותינו ואת חסרונותינו.

המגננה הטובה ביותר היא המתקפה.

פרויד טען שהכמיהה הבסיסית ביותר של האדם היא חזרה לתחושת היותו ברחם אמו, עטוף, מוגן ולא מאוים.

אנחנו שואפים להיות אהובים ללא תנאי, אך בד בבד מוצאים את עצמנו במרוץ מטורף למלא את היעדים שהצבנו לעצמנו כ"תנאים" לאהבה עצמית.

אם חינכו אותנו שאם לא נהיה רופאים אנחנו לא שווים, עד שלא נקבל את תעודת ה"דוקטור" - לא נדע מרגוע. ואז נרדוף אחרי תעודת ההורה המסור, ואז תעודת התלמיד החכם, ואז תעודת האדם האהוב והנדיב ביותר.

אבל אז ניאבק במסרים מסביב שללא מילים מציבים לנו תנאים להיותנו שווים ואהובים, ונתקומם מול דרישות קלות בהרבה מהרף העצמי שהצבנו לנו, כי "לא אוהבים אותנו באמת".

לא נדע מרגוע לעולם.

באמת. אני אומר את זה לא כדי להביא כאן מסר אחר שייתן את המרגוע המיוחל, אלא כתיאור מציאות.

בעצם, אולי, בספק, משהו קטן שיעזור, אולי יעזור, יש לי!

המעשים משפיעים על הלבבות, וכמים הפנים לפנים וכו'. אם נוכל לעזור לאלה הקרובים לנו להרגיש בטוחים להיות מי שהם, ולא לפחד שנעזוב אותם או נתעלם מהם או נטיל בהם רפש כשהם לא יעמדו ביעדי האהבה שלנו, ונוכל למצוא בעצמנו את החיבור האמיתי הפשוט שהוביל אותנו לאהוב אותם ללא "מניירות" וללא קרבות - אולי אולי נוכל סוף סוף גם להתייחס כך אלינו אנו?

אולי נחווה בעצמנו את "תחושת הרחם", זו שמגינה עלינו מכל רע, ולא דורשת מאיתנו תפקוד "מלא – מלא" בשביל להרגיש שווים? אולי נקבל ונסלח לעצמנו, נראה בנו את הטוב והיפה בלי לבקר יותר מדי?

נמצא את הכוחות להיות. פשוט להיות.

משם, ברוגע, נוכל לראות לפתע מה באמת חשוב ומה רק ציירנו ככזה בעקבות סכמה של אהבה שבנינו לנו.

נוכל לראות לפתע את האנשים סביבנו, ופחות את מכונות ייצור היעדים שבנינו לנו או שמנו להם טבעת, או ילדנו...

נוכל להבין שאותם ששמים לנו משוכות של יעדים בדרך לליבם אינם אוהבים באמת, ונבחן מחדש את אהבתנו אליהם ואם נגיע למסקנה שבכל זאת, לא נשחק את המשחק, אלא נביא את עצמנו ללא קישוטים בכדי לבחון איתם יחד האם הם מעוניינים להיות כמונו.

משוחררים,

אוהבים...

אולי?!

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.Cpini41133@gmail.com