פרשת משפטים: איך אתה יכול אפילו לחשוב לא להשיב לעני את המשכון?

פרשת משפטים כוללת בתוכה חמישים ושלוש מצוות, ורובן קשורות לעניינים שבין אדם לחברו.

ברוב המצוות, כשהתורה כותבת את המצווה, היא לא מנמקת את טעמה וסיבתה. טעמי המצוות נאמרו למשה בסיני, אולם הבורא ציווה עליו לא לכתוב אותם בתורה שבכתב, אלא למוסרם בעל פה. מעטים הם הציוויים אשר התורה מציינת את טעמם באופן מפורש.

אחת המצוות שהתורה כן מפרטת את טעמה, בפירוט ובניסוח "חריג" לכאורה, היא מצוות הלוואה המובאת בפרשתנו: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ – עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי, כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כ"ב, כ"ד-כ"ו).

פסוק זה עוסק במצוות הלוואה ובאופן נטילת המשכון. נבאר. יש מצווה להלוות כסף לזולת כאשר הוא זקוק לכך. התורה מוסיפה, שלמלווה יש זכות לקחת מהלווה משכון בתמורה להלוואה, אולם עם הגבלות. אם המלווה לוקח בתור משכון את בגד הלילה של הלווה, המלווה מחויב להשיב ללווה את הבגד עד שקיעת החמה, ובבוקר הוא רשאי ליטול אותו שוב עד השקיעה הבאה (הדבר נכון גם במקרה הפוך – בבגד יום. עיין בתלמוד בבא מציעא קיד ע"ב, שמבאר את הפסוק הזה ואת הפסוק הנוסף בחומש דברים כ"ד, י"ג).

כשהתורה מצווה זאת על המלווה, היא מנמקת את הטעם תוך כדי שהיא פורטת על נימי הרגש של המלווה: "כִּי הִיא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ" – תשיב לו את בגד הלילה שהרי זהו בגדו היחיד. ב. "הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ" – רק בבגד זה הוא יכול לכסות את עורו הצנום. ג. "בַּמֶּה יִשְׁכָּב?" – תנסה לדמיין באיזה כסות לילה הוא ישכב אם לא תשיב לו את בגד הלילה שלקחת לו בתור משכון... זהו ניסוח "חריג" מאוד, בו התורה מעוררת את רגש המלווה. התורה ממשיכה: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי, כִּי חַנּוּן אָנִי". אם לא תשיב את המשכון והעני יצעק אלי על מר גורלו, שאפילו בגד אין לו, אני אשמע את צעקתו, כי חנון אני.

בפסוק זה התורה דורשת מהאדם להיכנס "לנעליו" של העני ולחוש את הרגשותיו ורגשותיו.

האברבנאל על פסוק זה מציין, שבדרך כלל בני אדם ישנים עם שלושה סוגי מצעים – מזרן, שמיכה ובגד לילה. העני הזה, יש לו רק בגד אחד שמשמש אותו עבור שלושת הצרכים. אותו בגד משמש אותו כמזרן, כשמיכה וכבגד, וזו כוונת הפסוק: "היא כסותה לבדה" – הבגד הזה הוא השמיכה שמכסה אותו, "היא שמלתו לעורו" – הוא גם הבגד שלו, "במה ישכב" – הבגד הזה הוא גם המצע שעליו הוא שוכב. איך אתה יכול אפילו לחשוב לא להשיב לעני את המשכון?

אגב, לכאורה די ברור, שמשכון מן הסוג הזה לא באמת משיג את מטרתו, שהרי העני יודע שהבגד יחזור אליו בלילה, כך שהוא לא טרוד מהעובדה שבגד הלילה שלו נמצא בשעות היום אצל המלווה. בפרט שכאב הראש שיהיה למלווה בכזה מצב – ללכת ללווה כל בוקר כדי לקחת את הבגד, ולרוץ לפני השקיעה כדי להספיק להחזיר לו אותו - לא תורם הרבה לרצון של המלווה לקחת את המשכון.

במצווה זו התורה לא כותבת סיבה כללית, אלא היא לוקחת אותנו למסע בתוך עולם הרגשות של העני.

מדרש תנחומא "מלבה" את הרגשות: "במה ישכב – הרי צינה פוגעת בו בלילה". בלילה קר, העני יוכל להצטנן ולחלות...

על המילים "והיה כי יצעק אלי" כותב המדרש (תנחומא ישן, וכן בדעת זקנים מבעלי התוספות) משפט מדהים. לכאורה, על מה העני יכול לצעוק, הרי הוא חייב למלווה כסף? המדרש עונה: "שהוא קורא תגר לפניו (העני מוחה בפני בורא עולם), אומר, ריבון העולמים – אני אדם והוא אדם, הוא שוכב על מיטתו ואני במה ישכב?... ושמעתי כי חנון אני". מדהים. אין כאן צעקה "לוגית" או "חוקית", אלא צעקה רגשית. שנינו בני אדם, אומר העני, למה הוא ישן מתחת הפוך בבית חם ולי אין היכן לשכב? שנינו יצירי כפיך, מה ההבדל בינינו? לצעקה מן הסוג הזה לאף אחד בעולם אין תשובה, וכשהיא בוקעת מהלב, היא חודרת את כל המחיצות ובורא עולם שומע לה.

ידועים דברי התלמוד (בבא מציעא ל ע"א), שירושלים נחרבה בעקבות שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נהגו לפנים משורת הדין. לפעמים הצדק אתנו, אולם הלב רחוק. אסור לנו לתת ללב שלנו להתרחק.

אנו נפגשים כל כך הרבה פעמים מול סיטואציות של מאבקים וסכסוכים, ש"לפי הספר" אנחנו צודקים בהם במאה אחוזים, אבל המצווה הזו מלמדת אותנו להיכנס לנעליו של השני ולשאול את עצמינו – במה ישכב? הוא אדם בדיוק כמוך, היית רוצה להיות במקומו? ישנם סכסוכי משפחות סביב ענייני ירושה וכדומה, ויכול להיות שלפי החוק אחד מן הצדדים צודק במאה אחוז, אבל כדאי לו לחשוב - מה יהיה עוד כמה שנים? האם לא תתחרט על כך שבעקבות הסכסוך שורר ביניכם נתק מוחלט ואתה כלל לא מכיר את הילדים והנכדים של אחיך או אחותך? האם הניצחון היום והרווח הכלכלי שמתלווה לו יצדיק את הכאב שמן הסתם יהיה לך בעתיד?

כשאנחנו עושים החלטות, עלינו לזכור את המילים הללו: "במה ישכב?", ולא רק איך השני "ישכב", אלא איך אתה תלך לישון עם כל ייסורי המצפון שמן הסתם יבוא יום והם יכאיבו לך?

ה"ספורנו" על פסוק זה כותב מילים מדהימות: "ושמעתי כי חנון אני. אף על פי שלא יוכל לצעוק עליך חמס שהרי הוא חייב לך, מכל מקום כשיצעק אלי על עניותו הגורם לו להיות ערום בלי לבוש על ידך (בגללך), אתן לו קצת ממה שהייתי חונן אותך יותר על סיפוקך כדי שתוכל לפרנס בו אחרים. כי חנון אני. והנני חונן כל צועק כשאין לו חונן זולתי, לפיכך טוב לך שאתה תחננהו בהשבת עבוט, באופן שיתמיד לך החן מאתי, שתוכל אתה להלוות ולפרנס אחרים". וואו. אילו מילים.

מדבריו של ה"ספורנו" מתברר לנו, שכל מה שהאדם מקבל יותר מכדי סיפוקו מהשם יתברך, יותר ממה שהוא צריך, הוא רק כדי שירחם על הנזקק ויפרנסו, בצדקה או בהלוואה. כאשר אדם מנסה לחמוק מהמשימה הזו והוא מתעלם מצרכי העני, בורא עולם ייקח ממנו את התוספות המיועדות לו. לכן כדאי לאדם להיות בעל חסד, נותן ומלווה, על אף הקושי בלקיחת המשכון כל יום, כדי שהוא יזכה להמשיך להיות צינור דרכו בורא עולם מעביר את השפע לבני האדם.

יתכן שהמטרה המרכזית של נטילת המשכון מהעני והחזרתו היא לא בשביל לייצר ביטחונות להחזרת ההלוואה, אלא כדי לעורר את לבו של המלווה לחוש ולהרגיש מה עובר על הלווה, וכך יתעורר אצלו רצון לסייע לאחרים עוד ועוד, וככל שהוא יסייע לאחרים כך יוסיף לו השם עוד ועוד.