הרב ראובן אלבז: לאן רצה העגלון לקחת את הגרושה, ולמי שייכת הכביסה?

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כ"א, א'-ב').

דרשו רבותינו (סנהדרין ז ע"ב)  דרש בר קפרא: מניין מה שאמרו רבנן (אבות פ"א מ"א) הוו מתונין בדין - דכתיב (שמות כ, כג) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, וסמיך ליה (שמות כא, א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.

על השופט ללכת עקב בצד אגודל, בהכנעה ובענווה ולשפוט את הדין במתינות רבה, ישנם שופטים שנכנס בהם קצת כבוד ולכן הם ממהרים לפסוק את הדין וטועים.

על הפסוק (ישעיה א', י"ז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה, דרשו רבותינו (סנהדרין לה ע"א) אשרי דיין שמחמיץ את דינו, שמשהא את דינו ומלינו כדי להוציאו לאמתו (רש"י שם. הובא בבית יוסף חו"מ סימן י' ס"א ונפסק בשו"ע שם), מסתכל ובוחן את כל הצדדים ואז זוכה להוציא דין אמת לאמיתו.

* * *

בעניין זה מסופר שפעם אחת הגיע עגלון לבית מדרשו של הגאון מווילנא ואמר: "אני כהן, האם מותר לי לקחת גרושה?".

התלמידים חשבו שהוא רוצה להתחתן איתה ולכן דחו אותו בשתי ידיים: זה פסוק מפורש בתורה, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כ"א, ז'), אסור לך לקחת גרושה!

יצא העגלון מבית המדרש ולפתע הגיע הגר"א, סיפרו לו התלמידים על המעשה המוזר שקרה להם שנכנס עגלון ושאל אם יכול לקחת גרושה. מיד הורה הגר"א לתלמידיו שיקראו לעגלון ויביאוהו בחזרה לבית המדרש!

כשהגיע העגלון בחזרה שאלו הגר"א, מה כבודו שאל את התלמידים?

"שאלתי אם אני יכול לקחת גרושה", ענה העגלון בתמימות.

"לאן אתה רוצה לקחת אותה? בתוך העיר או מחוץ לעיר?", שאל הגר"א.

"בתוך העיר", ענה העגלון.

"אם זה בתוך העיר - מותר", השיב הגר"א, "אין בזה בעיה של ייחוד".

התלמידים מיהרו לענות וחשבו שהעגלון רוצה להתחתן עם גרושה, דבר פשוט ומובן שאסור, לית דין צריך בשש (ברכות מ ע"א). אך הגר"א הבין ברוב חכמתו ששאלתו הייתה אם יש בעיה של יחוד לקחת גרושה בעגלה, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב... (מנוסח הקדיש), ולכן ענה לו שאם זה באותה העיר במקום שיש אנשים, אין בעיה (כמבואר בשו"ע אבן העזר סימן כ"ב ובנושאי כליו שם).

* * *

וכן מסופר על המהרי"ל דיסקין, רבי יהושע לייב דיסקין זיע"א, מספרים עליו שהיה רואה ברוח קודשו ויודע כמה עלים יש בכל אילן ואילן. פעם אחת רצו אנשים לנסותו ושאלוהו כמה עלים יש באילן פלוני... אמר להם הרב: "973". אח"כ הלכו אותם אנשים והורידו 5 עלים, ובחזור שאלוהו "רבינו, כמה יש עלים באילן הזה?". "כמה שאמרתי לכם קודם, פחות חמש", השיב הרב בחיוך.

פעם אחת פרץ ויכוח בין שתי שכנות. שכנה אחת האשימה את חברתה שהיא גנבה לה את הכביסה, אך האמת היא שהכביסה הייתה שייכת לשכנה, והיא לא גנבה, אלא שהכביסה הייתה דומה מאוד ובשל כך נגרמה הטעות.

הגיעו שני השכנות לפני המהרי"ל דיסקין. ביקש הרב לראות את השמיכה המכובסת, ולאחר שהתבונן בו היטב אמר לשכנה הטוענת: "השמיכה שלך נראית אחרת, את לקחת ממנה חוט מסוים כדי לעשות ממנו פתילה, ואח"כ חיברת את זה בחזרה, ונשאר סימן. פה אין סימן...".

ככה זכו חכמי ישראל ברוח קודשם להוציא דין אמת לאמיתו, וזה נבעה מתוך חכמת התורה שהיו לומדים ומוסרים נפשם עליה עד שנדבקים בה' יתברך.

***

מלבד ארבעת חלקי השולחן ערוך שעל כל דיין להיות בקי בהם, יש גם את השולחן ערוך החמישי, שהוא הפעלת הדעת ההיגיון והמחשבה, דעת קנית מה חסרת (נדרים מא ע"א). על הדיין להיות פיקח ולנסות לקרוא את כל התמונה מתוך הפרטים שנמסרים לו.

מסופר על הגאון הגדול רבי יוסף שאול נתנזון זיע"א, נולד בשנת ה'תק"ע ונפטר בשנת ה'תרל"ה (1810-1875 למניינם). היה מגדולי הפוסקים, רב הקהילה למברג (לבוב), חבירו של הגאון רבי שלמה קלוגר, בעל שו"ת-"שואל ומשיב" (שש כרכים).

פעם אחת הגיע אליו אברך שעסק בכל חלקי השו"ע, ובפרט בחלק אבן עזר וחושן משפט, וביקש לקבל סמיכה לדיינות כדי שיוכל להורות כדיין ולהימנות כאב"ד בעיירה הסמוכה. הרב קיבלו בשמחה ובחן אותו על כל חלקי השו"ע, ונמצא האברך בקי וידען בכל סעיף בשו"ע, ממש בגדר "כל רז לא אניס ליה" (חולין נט ע"א).

בסיום המבחן אמר הרב לאותו אברך "ברוך ה', שמחתי לבחון אותך ויותר מכך שמחתי להיווכח שידעת לענות על כל השאלות, אך לפני שאעניק לך את תואר הסמיכה, רציתי לדעת אם הנך מכיר גם את החלק החמישי בשולחן ערוך?".

האברך נדהם, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ (תהילים מ"ח, ו'). הוא מעולם לא שמע שיש חלק חמישי בשולחן ערוך, וענה לרב שהוא לא מכיר חלק כזה בשו"ע... הרב הרגיעו בחיוך, והסביר: "החלק החמישי זה הדעת של הדיין עצמו. לאחר שאדם יודע את כל חלקי השו"ע, הוא צריך לדעת איך ליישם את הדברים בפועל. יש הרבה משפטים שנראים כפשוטים, אך לאחר החקירה והדרישה נוכחים לדעת ולגלות שהדברים לא פשוטים כל כך לביצוע. ובעת כזאת צריך הדיין להפעיל את חכמתו כדי להוציא את הדין לפועלו".

וכך מצינו בחכמי ישראל במשך כל הדורות, שבחכמה גדולה זכו להוציא דין אמת לאמיתו, והיו מחפשים דרכים שונות ומשונות כדי להציל עשוק מיד עושקו.

יהי רצון שנזכה לעשות רצונו יתברך כרצונו, ונראה בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.