אדם עם שאיפות – זה טוב או רע?

אדם שרוצה להצליח בחיים, צריך להיות עם הפנים קדימה. כמובן, חשוב להכיר בכישלונות העבר, כדי ללמוד מהם ולהסיק מסקנות שיעשו את העתיד לטוב יותר. אבל את עיקר תשומת הלב – יש להקדיש לעתיד ולא לעבר. וכבר היו דורשי רשומות אומרים בדרך רמז על הפסוק (בראשית י"ט, כ"ו): "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח", כי מי שמביט יותר מדי לאחור – נתקע שם לנצח...

ניתן לדמות זאת, לאדם שנוהג ברכב. כמובן, ישנה חשיבות רבה להתבוננות במראות, בכדי לדעת מה מתרחש מאחור. אולם אדם שיביט במהלך כל הנסיעה במראות, ויתעלם מהכביש שלפניו – לא יגיע לשום מקום... התאונה תהיה בלתי נמנעת! לכן, צריך בעיקר להביט קדימה, ורק מדי פעם – להביט לאחור בכדי להסיק מסקנות.

כך גם בחיים: עיקר הדגש – צריך להיות על ההתקדמות, בעוד על העבר יש להביט – רק במידה הנחוצה בכדי ללמוד ממנו ולהסיק מסקנות רלוונטיות לעתיד.

שאיפה וחזון

אדם "מצליחן" הינו אדם שמונע מכוחה של שאיפה, מכוחו של חזון שמצית את הדמיון שלו. הוא חי חיים עשירים ומלאים, עד שהוא מצליח לכבוש את היעד שהציב לעצמו, אולם גם במידה ולא עלה בידו להגשים את היעד – הוא מרגיש מתוגמל כבר בדרך. הוא נהנה לא רק מהתוצאה – אלא גם מהתהליך. וכמו שאומר הפתגם: חשוב למצוא לא רק את הדרך לאושר, אלא גם את האושר שבדרך...

לכן, בכדי להצליח, יש להציב מטרות מלהיבות, שתעוררנה מוטיבציה, התלהבות ונכונות מצידו של האדם לעשות כל מאמץ בכדי להשיג אותן. חשוב כמו כן, לשמר באופן קבוע את התקוה, שמהווה את שורש המאמצים: ככל שהאדם יהיה חדור בתקוה רבה יותר, כך הוא יהיה מסוגל ומוכן להשקיע מאמצים רבים יותר.

למעשה, השאיפות – מהוות חלק משמעותי מהאישיות שלנו. אדם בלי שאיפות – אינו "חי". גם העשיר הגדול, לא יוכל לחיות אם לא ישאף ליותר, ולכן, הקדוש ברוך הוא הטביע בנו את הטבע שלא להסתפק במה שיש לנו, אלא "מי שיש לו מנה – רוצה מאתיים". אילו השאיפות של האדם היו באות על סיפוקן – הוא היה מאבד את המוטיבציה להמשיך לפעול וליצור.

ואכן, באופן תקין, השאיפות – מולידות תמיד שאיפות נוספות. ככל שהאדם ישמר את השאיפה, את הרצון להשיג עוד ועוד – כך הוא יוכל להרחיב את האישיות שלו יותר ויותר, ולצמוח. הוא יזכור תמיד, שבכדי להשיג את השאיפות הנוכחיות שלו – הוא צריך להיות "יותר" מכפי שהיה ברגע הקודם, והוא יחתור לצמיחה המתמדת הזו.

כמובן, אנו יודעים, ששאיפות חומריות, כגון זו של מי שיש לו מנה ורוצה מאתיים – אינן מהוות מעלה ויתרון. יש לשמור על האיזון הנכון, בין השאיפה הבריאה ל'יותר', לבין התכונה הנדרשת מאתנו: "איזהו עשיר השמח בחלקו". על האדם להעריך את מה שיש לו, ולא להתמקד באופן קבוע במה שאין... ובכל זאת, אסור שמה ש'יש' כעת יספק את האדם במידה כזו, שהוא כבר יחדל מלשאוף להשיג יותר ויותר, ולהשליט את ה"יש" על תחומו של ה"אין".

כך או כך, גם אם לעיתים יש מקום לביקורת על השאיפות, הביקורת הזו אינה הופכת את השאיפה לבלתי הגיונית. האדם מטבעו – שואף, וכאשר הוא אינו ערכי דיו – השאיפות שלו מתמקדות בצדדים החומריים של החיים. הביקורת על השאיפות החומריות – מבוססת רק על ההבנה, ששאיפות נעלות הן שאיפות רוחניות, בעוד שאיפות חומריות אינן מביאות לידי ביטוי את "מותר האדם מן הבהמה", אולם עצם השאיפה – הגיונית ומתקבלת על הדעת.