מחקר חדש חושף: 50% מהמורים חווים חרדה בעקבות הקורונה, 25% חווים דיכאון

מחקר חדש שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים מציג את הצד השני של אותו מטבע — מצבם הנפשי של עובדי ההוראה. והממצאים החמורים צריכים לעניין כל הורה לילד במערכת החינוך, וכל אזרח שאכפת לו מעתידה של מערכת החינוך במדינה.

מחצית מהמורים מתמודדים עם הפרעת חרדה בינונית עד גבוהה בעקבות מגפת הקורונה – כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים. עוד עולה מהמחקר כי כמעט 25% מהמורים חווים סימפטומים של דיכאון. 13% דיווחו על דיכאון ברמה בינונית-חמורה ו-11% חווים תסמיני דיכאון ברמה בינונית.

המחקר מצביע על כך שכמחצית מהמורים מדווחים על תשישות ברמה בינונית, הכוללת תסמיני טראומה משנית (סימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית, הנובעים מחשיפה לטראומות תלמידיהם) ושחיקה. גם הסיפוק מהעבודה נפגעה קשות: 50% מהמורים מדווחים על רמות נמוכות בלבד של סיפוק מהענקת עזרה לתלמידיהם, ורק 25% מהם דיווחו על רמות גבוהות של סיפוק. 

החוקרים מצאו קשר הדוק בין רמת המצוקה של צוותי ההוראה סביב הקורונה לבין עוצמת הדיכאון, החרדה, הטראומה המשנית והשחיקה. מן המחקר עלה שככל שהביקורת העצמית של הצוותים גבוהה יותר, כך גם תסמיני הדיכאון ורמות השחיקה גבוהים יותר, וככל שהחמלה העצמית שלהם גבוהה יותר, כך רמות החרדה והטראומה המשנית נמוכות יותר.

"התמודדות עם רמות גבוהות של חרדה, דיכאון, טראומה משנית ושחיקה ועם היעדר סיפוק עלולה לפגוע משמעותית באיכות חייהם של צוותי ההוראה", אומרת החוקרת הראשית של המחקר, ד"ר דנה לסרי מבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה באוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת קולג' לונדון. "נראה שדווקא סקרנותם כלפי תלמידיהם והניסיון להבין מה עובר עליהם ממתנים את השפעת הדאגה מפני הקורונה, שומרים עליהם עצמם מלפתח תסמינים פסיכולוגיים ואף מסייעים להם לחוות סיפוק מהענקת העזרה".

"ליחס כלפי צוותי ההוראה השפעה רבה על תחושותיהם. ככל שהתמיכה החברתית והמוסדית כלפיהם גבוהה יותר, כך הם דיווחו על רמות נמוכות יותר של דיכאון ושחיקה ועל רמות גבוהות יותר של סיפוק מהענקת עזרה לתלמידיהם", הוסיפה ד"ר לסרי.

גם אנשי מקצוע מחזקים את ממצאי המחקר. ד"ר נעם יצחקי, פסיכולוגית חינוכית, אמרה ל-ynet כי הצוות החינוכי בבתי הספר ובגני הילדים מנסים מזה שנתיים לתמרן בין בית לעבודה, בין דאגות מקצועיות לדאגות אישיות ובריאותיות, בין הנחיות ודרישות משתנות, בין למידה "מקרוב" ללמידה "מרחוק", בין "צמצום פערים" ל"למידה רגשית-חברתית". 

לדבריה של ד"ר יצחקי, "בסופו של יום, הם אלו שעומדים בקו הראשון". הסיבה לכך היא שהמורים הם אלו שנדרשים לתווך לתלמידים ולהוריהם את המציאות וההנחיות המשתנות חדשות לבקרים; הם גם אלו שצריכים בסופו של דבר לאכוף את ההנחיות, תוך שהם בעצמם חשופים לאפשרות להדביק ולהידבק; הם אלו שרואים יום-יום, שעה-שעה, את המצוקות והקשיים של התלמידים, את העליות והירידות, ההתקדמות והרגרסיה בכל פעם שנקטע רצף הלמידה; הם אלו שנקרעים בין הדרישה והלחץ לצמצם פערים לבין ההבנה שהנפש של הילדים, ולפעמים גם שלהם, מבקשת משהו אחר. הניסיון 'להחזיק' הכל בלי ששום דבר ייפול מייצר מתח וגובה מחיר נפשי כבד, כפי שמעידים ממצאי המחקר".

ד"ר יצחקי הוסיפה כי כדי לחזק את החוסן של המורים, וממילא לסייע לחוסן של התלמידים, יש לתת למורים תחושה שרואים אותם, להעניק להם הכרה אמיתית במאמצים שהם עושים בתוך המציאות המאתגרת, למעגלי הכלה ותמיכה מובנים בתוך שגרת בית הספר ולמרחב של אוטונומיה ושיקול דעת מקצועי. רק כך יוכלו להוות גורם חוסן עבור התלמידים.