עבר השתלת עור שעיר מהרגליים בכף היד - עבורו זה סמל לנס, ואשתו נגעלת. מה עושים?

הרב יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, סיפר על שאלה הלכתית מיוחדת שהגיעה עליו, ופורסמה בביטאון 'קול ברמה'. המעשה התרחש בימי השואה כאשר משפחה שלמה נרצחה על ידי הנאצים ימ"ש, ורק ילד צעיר בן 15 שרד יחד עם אחותו הקטנה. בשלב מסוים חטפו הנאצים את האחות ,והנער אזר עוז ותעצומות ורץ אל המפקדה ודרש בצעקות להשיב את אחותו. הרוצחים כבר שלפו אקדחים כדי להרוג אותו, אבל המפקד ששמע את הזעקות והתעניין במה מדובר, אמר לנער בהלצה: "אם יצמחו לך שערות בכף היד תקבל את אחותך". והנה, הנער הרים את ידו והראה לראש הרוצחים שעל כף ידו הפנימית צומחות שערות...

הקצין כמעט והתעלף, וציווה לשחרר את הילד ואת אחותו. כיצד ייתכן שהיו לו שערות בכף היד? הקב"ה, א-ל מלא רחמים הרואה מראשית אחרית, הכין את הרפואה כבר לפני המכה. בימי ילדותו הכניס הנער את כפות ידיו בעיסה חמה מאוד בשעה שיצאה מהתנור הבוער, ועורו נשרף. בימים ההם היה מקובל בקרב הרופאים בארצו לקלף עור מהרגליים ולהשתילו בכפות הידיים, וזה גם מה שעשו בזמנו לאותו ילד.

עכשיו מגיעה השאלה ההלכתית. הנער ואחותו גדלו ,והקימו בתים בישראל. ואשתו של אותו נער שכבר בגר טענה שהשערות על כף ידו מפריעות לה מאוד, וביקשה מבעלה לעבור הליך כירורגי להסרת העור בכף היד הפנימית והשתלת עור רגיל במקום.
הבעל מצדו טען ואמר שהמראה הזה מהווה עבורו זיכרון לנס הגדול שהקב"ה עשה עמו, וזה מזכיר לו בכל פעם להודות ולשבח את בוראו, ולכן הוא רוצה להשאיר את השערות. עם מי הצדק - עם האישה האומרת שהמראה של כף היד מגעיל אותה, או עם הבעל הרוצה להודות כל העת לקב"ה?

הנה תשובתו של הרב יצחק זילברשטיין: שאלו המפרשים 'מדוע משה רבינו לא התפלל לה' יתברך שירפא את כובד הפה שלו, ואז היה נעתר מיד לשליחות ה 'לגאול את ישראל ממצרים, ולא היה טוען "לא איש דברים אנכי"?'. הרמב"ן השיב "נראה בעיניי, שלא רצה ]משה] להסיר ממנו כובד הפה, בעבור שהיה בו ממעשה הנס שסיפרו רבותינו שאירע לו עם פרעה" (שמות ד, י). כלומר, משה רבינו רצה להישאר כבד-פה כדי לזכור את המעשה הנסי שאירע לו - כאשר פרעה הושיבו על ברכיו כשהיה תינוק, והוא הסיר מהראש של פרעה את הכתר והניחו על ראשו אמרו החרטומים לפרעה שממעשה זה אפשר ללמוד שכאשר יגדל משה הוא יטול ממנו את המלוכה, ולכן יעצו להביא לפני משה התינוק שתי צלחות. על אחת מהן יהיו דינרי זהב ועל האחרת גחלים בוערות, ויראו מה יטול ועל פי זה יחליטו אם הוא חכם או לא. ואכן כך היה, הביאו לפניו דינרי זהב וגחלים בוערות, והוא רצה ליטול את הדינרים, אלא שאז בא מלאך ודחף את ידו של משה אל הגחלים, והקריבן לפיו, ועקב כך נהפך לכבד-פה. ואז אמרו כולם שהוא נער שוטה, ובזכות כך השאירוהו בחיים. זו הייתה הסיבה, אומר הרמב"ן, לסירובו של משה רבנו להתרפא - כדי שלא ישכח את הנס שבזכותו נשאר בחיים.

לפי זה לכאורה גם בעניין המחלוקת בין הבעל לאשה בנוגע להסרת השערות מכף היד אין להסיר את השערות, כדי לזכור את חסדי השם יתברך. אולם יש לומר, שהכבוד שהבעל חייב להעניק לאשתו הוא חיוב מהתורה, כמו שנאמר "ולאברם הטיב בעבורה" (בראשית יב, טז), ונאמר במסכת בבא מציעא (דף נט) "אוקירו נשייכו כי היכי תתעתרו"]=תכבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.[
ולגבי זכירת חסדי ה' אפשר למצוא פתרונות אחרים, כמו למשל לכתוב את הנס על גבי קלף, למסגר ולתלותו על קיר הבית. אבל להשאיר את השערות במקומן, זה לא כתוב במפורש בתורה. לכן ייתכן שעדיף להסיר את השערות, כבקשתה של האישה, ולא לצער אותה, ולפרסם את הנס על קירות הבית.