מי רוצה לפגוע בלימודי התנ"ך בבתי הספר? ובכן, ננסח זאת כך: מי לא?

רבות דובר על המתקפה של הממשלה הנוכחית על צביונה היהודי של מדינת ישראל. הדיון בנושא מתמקד ברפורמות המוצהרות והמדוברות – רפורמת הכשרות והשינויים במערך הגיור. אולם ישנה זירה נוספת, מרכזית בחשיבותה לגבי ילדי ישראל, שנבלעת במכלול שינויים אחרים במערכת החינוך וכמעט אינה מדוברת: הפגיעה בלימודי התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים.

מערכת החינוך הממלכתית מתאפיינת בשנים האחרונות במגמה מעמיקה והולכת של צמצום ודלדול בלימוד של מה שמכונה 'מדעי הרוח'. שרי החינוך של העשור האחרון צמצמו באופן משמעותי את שעות לימודי המקצועות ההומאניים, ובהתאם גם היקף החומר הנלמד צומצם. הגדיל לעשות שר החינוך בממשלת נתניהו בכנסת העשרים, נפתלי בנט, כשפתח בקמפיין לקדש את לימודי המתמטיקה על פני יתר המקצועות, ורתם את מערכת החינוך ללימודי חמש יחידות מתמטיקה בעדיפות ראשונה ועליונה, כנראה מתוך חזון על אומת היי-טק עשירה במהנדסי תוכנה וסטארט-אפים, ובהתאמה – ענייה ברוח.

כתגובה למגמות הללו, ולמצוקה שהן יצרו בפקולטות למדעי הרוח שהתרוקנו מתלמידים בעשור האחרון, הכריזה ועדת התכנון והתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה בחודש אפריל בשנה החולפת על "תכנית המאה", לפיה מדעי הרוח יתוקצבו במאה מיליון שקלים שיופנו לתכניות שונות ומגוונות שמטרתן החזרת התלמידים לפקולטות. אך במשרד החינוך (שהעומד בראשו מכהן במקביל כיו"ר המל"ג) לא רואים כנראה את הקשר בין שאיפות המל"ג למדיניות המשרד, ובחודש אוקטובר האחרון פורסמה ידיעה שבמשרד שוקלים לוותר לחלוטין על בחינות הבגרות החיצוניות במקצועות ההומאניים.

הכביש המהיר לחברה של בורים

הסכנה במגמה הזו ברורה. בעקבות הוויתור הערכי על המקצועות ההומאניים אנחנו על הכביש המהיר לחברה של בורים נטולי ידע עולם, בעלי תפיסות עולם חסרות עד חלולות, נטולי ראייה היסטורית או רגישות חברתית. וזה עוד לפני שבכלל מדברים על יהדות.

אבל בואו נדבר על יהדות. לפי סקרים שונים, שליש מהציבור היהודי בישראל מגדיר עצמו "מסורתי". מדובר בציבור שעדיין לא שומר תורה ומצוות בשלמות, אך חשובים לו אופייה היהודי של מדינת ישראל, כשרות המזון שלו והטקסים הדתיים שהוא מקיים בתחנות החשובות של החיים. כמי שגדלה בבית מסורתי כזה והתחנכה במוסדות חינוך ממלכתיים, אני מאמינה שאי אפשר להפריז בחשיבותם של לימודי התנ"ך בבית הספר. כשהעם היהודי חי בגולה, הזהות היהודית שלו התקיימה בצורה לעומתית – החיים בקהילה של מיעוט, ולא פעם מיעוט נרדף, עיצבו את התודעה היהודית ושמרו על הזהות. אחרי יותר משבעה עשורים של עצמאות מדינית וריבונות, היהדות הפכה מובנת מאליה, וקל לבצע שינויים או לפגוע בצביון היהודי מבלי שהעניין יפתח מהדורות.

לימודי התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים הינם חלק מאותו אשכול של מקצועות הומאניים, והפגיעה בהיקף לימודי התנ"ך ובאיכותם היא לכאורה חלק מאותה מגמה מדאיגה. אך מקולות שונים הנשמעים בשנים האחרונות עולה שהרקע לפגיעה בלימודי התנ"ך אינו רק סדר עדיפויות לקוי.

בקיץ 2018 בדק "ידיעות אחרונות" את תכניות הלימוד החדשות במקצועות השונים, ותיאר מציאות מדאיגה: החלטות לגבי לימודי תנ"ך בבתי הספר הממלכתיים מתקבלות, בין היתר, תחת לחצים גוברים והולכים של ארגונים חילוניים דוגמת הפורום החילוני – ארגון שהביא לשיח הציבורי את המונח 'הדתה' הנקשר לפעילויות בעלות צביון יהודי במרחב הציבורי.

מאידך, לימודי התנ"ך בבתי הספר הממלכתיים הם המפגש היחיד כמעט של נוער יהודי ממשפחות חילוניות ומסורתיות עם סיפור התהוותו של עם ישראל, עם ההיסטוריה המוקדמת של העם היהודי, עם יישוב ארץ ישראל ועם המוסר האלוקי. האם זה לגיטימי שהמפגש הזה ינוהל תחת לחצים של גופים שמעוניינים להוציא את לימודי התנ"ך מבתי הספר הממלכתיים?

לימודי התנ"ך היוו גם בעבר יעד להתערבויות פוליטיות; אבל אם בעבר הן התנהלו במחשכים, בשנים האחרונות האג'נדה מוצהרת ומדוברת. וכמו תמיד, גם כאן יש חשיבות מאוד גדולה לטיפול התקשורתי בנושא – אילו קולות התקשורת בוחרת להדהד, ואילו היא מצניעה. האינטרס התקשורתי הוא להציג את הפגיעה בלימודי התנ"ך כחלק מההידרדרות הכללית של מדעי הרוח, ולא כך היא. במדינת היהודים פגיעה בלימודי התנ"ך, באמצעות בחינות פנימיות ותכנית לימודים וולונטרית, היא כריתת הענף עליו אנחנו יושבים. איזו משמעות תהיה בעיני התלמיד הישראלי למקום בו אנו חיים, אם לא יקבל רקע היסטורי-רוחני מינימלי? אם העם היושב בציון לא מבין את זה, מה נלין על אומות העולם.

ללימודי התנ"ך יש חשיבות מכרעת בשימור הזהות הלאומית של עם ישראל. אך מעבר לזה, אני חושבת על אותם תלמידים שהמפגש שלהם עם התנ"ך יהיה חלקי וחסר ופגום בגלל גורמים המבכרים את זהותם כאזרחי העולם, על פני מקומם כחוליה בשרשרת הדורות. תלמידים שלא ידעו לדקלם לעצמם את קינת דוד או את תפילת חנה, שלא יעסקו בשאלות של קנאות עם אליהו הנביא או מוסר עם איוב, שלא ישמחו עם דוד המלך על חסד התשובה.

בסצנה מעציבה מתוך כתבת טלוויזיה, נשאל יו"ר הפורום החילוני, רם פרומן, אם יש לו תנ"ך בבית. הוא השיב – "אני מניח שיש כאן תנ"ך באיזה מקום, בגלל הילדים. אבל אם תשאל אותי איפה יש תומאס מאן או שייקספיר - יהיה לי יותר קל למצוא". שמישהו יעדכן את יו"ר הפורום החילוני שתומאס מאן, הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות, שהיה מתנגד חריף לנאציזם ושילם מחיר אישי כבד על כך, היה ציוני נלהב ואף ביקר בארץ ודיבר על זכות היהודים על הארץ, ויצירתו המונומנטלית 'יוסף ואחיו' מעידה על היכרותו העמוקה עם התנ"ך. גם שייקספיר, אותו הוא מזכיר, הכיר את התנ"ך לעומק והרבה לשאוב מתוכו רעיונות למחזותיו ולסונטות שלו ואף ציטט מתוכו לא פעם. התנ"ך, לצד היותו התשתית לאמונה היהודית ולהולדת האומה, הוא גם התשתית לתרבות המערב, ומצער מאוד שדווקא בארץ ישראל מתקשים להבין זאת.