ספר התהילים של שרנסקי: סיון רהב מאיר על התזכורת היומיומית שכולנו צריכים

שבת בעכו. זכינו לשבות בשבת שעברה עם בוגרי המכינה הקדם צבאית בעכו, מכינת "אבנר". נהנינו מסיור על החומות ושמענו על ההיסטוריה המפוארת של העיר שכוללת אינספור מלחמות וכובשים, וגם את הרמח"ל, רבי חיים בן עטר, רבי נחמן מברסלב ועוד ועוד. ראינו את בית הכלא שבו עלו לגרדום לוחמי המחתרות בזמן המנדט הבריטי. שמענו רבות על ההתמודדות המורכבת כיום, אחרי מהומות "שומר החומות", ועל הרצון לקלוט עוד צעירים, זוגות ומשפחות. ביקרנו בבית הכנסת הספרדי הגדול שהיה פעם מלא והיום נלחמים על המניין בו, ובמוצאי שבת ידידיה ואני העברנו הרצאה בהיכל התרבות החדש והיפה.

במהלך השבת, ראש המכינה הרב אחיקם גץ דיבר עם הבוגרים על החיבור המיוחד בין פרשת יתרו ובה עשרת הדברות שקראנו בשבת שעברה, לבין פרשת משפטים שקראנו השבת, שבה 53 מצוות בשלל נושאים: "לכולם יש ערכים. עשרת הדברות הן הערכים. השאלה היא אם אתה גם חי לפי הערכים האלה – ולכן מייד אחרי מעמד הר סיני אנחנו מקבלים הוראות מפורטות, כדי לא להישאר בשמיים, כדי שעשרת הדברות יתבטאו בדברים הקטנים, היומיומיים.

בסוף זהו המבחן המהותי בחייו של כל אדם: לא מה האמונות שלי, אמונות זה לא מספיק, אלא עד כמה אני חי לפי האמונות שלי.

אני מקווה שהעיקרון הזה ילווה אתכם בהמשך חייכם, בכל שליחות שבה תבחרו: יהודי לא יכול להיות ניצב, לא יכול להיות סטטיסט. הוא חייב להיות שחקן".

חודש אדר – הידעת?

1. משנכנס אדר מרבים בשמחה, והוא נכנס השבוע. השנה, שנת תשפ"ב, היא שנה מעוברת, כלומר שנה שיש בה אדר א' (שמתחיל כעת) ואדר ב', בחודש הבא, שבו חוגגים את חג הפורים.

2. למה בכלל מכניסים מדי פעם חודש נוסף לשנה העברית? הלוח היהודי מחובר גם לירח וגם לשמש. המטרה היא לסגור את הפיגור שנוצר בין שנים עשר חודשי הירח לבין שנת השמש, כדי להבטיח שחג הפסח יחול תמיד באביב.

3. בלוח הבבלי העתיק, בשנה מעוברת היה לפעמים חודש אלול א' וחודש אלול ב'. שישים ימים של אלול. אבל אצלנו מכפילים את חודש אדר, חודש השמחה. השנה, כשיש שני אדרים, יש לנו בעצם שישים ימים רצופים של שמחה.

4. מקורו של השם אדר הוא בבלי, אבל נהגו לקרוא את המילה גם כך: א'-דר, כלומר אלוקים דר (גר) בחודש הזה, נמצא בו באופן מיוחד. חכמינו מזכירים גם כי אדר הוא חודש שמח כי הוא היה החודש האחרון שלנו בגלות, לפני יציאת מצרים בחודש ניסן. חודש אחרון של מצוקה, לפני הגאולה.

סוד גדול

עיקרון חינוכי עמוק מסתתר בפרשת השבוע: עד עכשיו, בני ישראל רק קיבלו וקיבלו. הם ראו את הניסים בעשרת המכות, ואז חוו את יציאת מצרים, עברו ביבשה כאשר ים סוף נבקע, ועמדו מתחת להר סיני שם קיבלו את עשרת הדברות. אלוקים רק הרעיף עליהם עוד ועוד שפע. בתגובה, הם לא תמיד היו מרוצים, וידעו גם להתלונן וגם לחטוא.

עכשיו הכללים משתנים. בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", הם מקבלים מצוות מאוד מפורטות. המון הוראות שיעזרו להם לבנות בעצמם את המשכן, שילווה אותם לאורך המסע במדבר. לראשונה הם לא מקבלים אלא מתבקשים לתת – לעשות, לבנות, לפעול בעצמם. הם הופכים מפסיביים לאקטיביים, וזה הסוד הגדול – המתנה הכי גדולה שאלוקים נותן להם כעת היא לא מתנה, אלא הדרישה לקחת אחריות. לא עוד זכויות, אלא חובות.

התוצאה מדהימה: התלונות של בני ישראל נעלמות, לטובת פרץ של עשייה חיובית. כי כשאנחנו נותנים – אנחנו נהיים יותר מחויבים וקשורים ושמחים. זה נכון בקשר שלנו עם אלוקים, ונכון בקשר שלנו עם בני אדם.

דיברתי השבוע עם הבנות בסדנת "נפגשות" על הנקודה הזו בפרשה, וביקשתי דוגמאות: משתתפת אחת סיפרה שכאשר היא מסדרת את החדר בעצמה, היא מרגישה טוב יותר ושומרת יותר על הסדר. נערה אחרת אמרה שאם היא מכינה את הקינוח לסעודת השבת, היא מרגישה מחוברת יותר לסעודה כולה, ומחכה כבר להגיש את החלק שלה. ילדה אחרת סיפרה שאם היא לומדת לפני כן את משמעות המילים בתפילה, היא מתפללת יותר בכוונה וברצינות, ומישהי אחרת אמרה שאם היא מקשטת ומשקיעה ולומדת מתוך המחברת שלה לקראת בחינה, היא באמת מרגישה שחומר הלימוד יותר נקלט, יותר שייך אליה. מוזמנים לחשוב על הדוגמה שלכם.

תקווה!

כל אחד צריך תקווה בחיים, וגם חפצים וסמלים יכולים לעזור לנו להמשיך לקוות. בפרשת השבוע, פרשת "תרומה", מסופר על בניית המשכן מעצי ארז. יעקב אבינו, מספרים לנו חז"ל, הביא למצרים את עצי הארזים האלה ונטע אותם, כדי שבעתיד – יהיו לבני ישראל קרשים לבנות מהם את המשכן. יעקב אבינו רצה לנחם בכך את בני ישראל. לאורך שנות השעבוד הארוכות, בכל פעם שבה ראו את העצים – הם נזכרו ביעקב אביהם, וגם בייעוד שלהם, ובעובדה שיש הבטחה אלוקית שהם עוד ייצאו ממצרים. כלומר, לצד רעיונות גדולים ויפים על העתיד, בן אדם חייב לראות משהו מוחשי בעיניים. לקבל תזכורת פיזית יומיומית.

אלה לא סיפורים מהעבר, הנה דוגמה לכך מהתקופה שלנו: היום, ב' באדר, הוא יום השנה לשחרורו של נתן שרנסקי. לפני 36 שנים בדיוק, אסיר ציון המפורסם ביותר, ששרד במשך שנים בכלא בברית המועצות, בצינוק, בתנאים קשים ביותר, חזר סוף סוף הביתה. שרנסקי הפך לסמל של יציאה מעבדות לחירות בדורנו. כשנשאל מה נתן לו כוחות, הוא השיב פעם: "ספר התהילים הקטן שהיה איתי. קראתי אותו יומם ולילה". גם בתפקידיו כיו"ר הסוכנות וכשר בממשלה הוא המשיך להחזיק את ספר התהילים הקטן הזה בכיסו. כששאלתי אותו פעם בריאיון אם הוא נושא את ספר התהילים הזה לכל מקום, הוא ענה: "זה לא שאני נושא אותו, הוא נושא אותי".