"המלכה אסתר": הרבנית ימימה מזרחי נפרדת מאסתר פולארד ז"ל

פרשת תרומה. כאן בונים משכן! זו הזדמנות לדבר על המשכן הפרטי שלנו, הבית שלנו. אני שומעת הרבה נשים בוכות על כך שהבית מעורער, או שהן לא התחתנו, והקב"ה אומר כאן: יש לך מקדש קטן בלב. "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"^[1] – את הולכת ואני בפנים. יש לך בית בפנים, בנוי וחזק, גם אם בחוץ הוא לא ממש מורגש.

השבוע נפרדנו מאישה חזקה ומדהימה, שביתה שלה היה שבור, אבל היה לה כזה בית חזק בלב עבור האיש שלה. אסתר פולארד. לאורך השנים הארוכות שיונתן היה בכלא, כל הזמן אמרתי שזה סיפור מגילת אסתר – בהפוך. אסתר מתהלכת על שער בית הסוהר לראות את שלום יונתן.^[2] שנים לבושת מלכות, שנים מצווה על כולנו: "לֵךְ כְּנוֹס! צוּמוּ עליו!"^[3]

כמו אסתר, אין מנהיג שלא עמדה בפניו, לבקש על אִישָׁהּ.

וממש כמו המלכה אסתר, כאשר אבדה, אבדה. כשהוא ניצל, היא כבר התעייפה כל כך.

זכרו אותה לדורות. כתבו אותה לדורות.^[4] קמעא קמעא היא ניצחה, איילת השחר.

רבי נחמן מברסלב אומר: "מִסִּפּוּרֵי דְּבָרִים שֶׁל הַנָּשִׁים יְכוֹלִים לֵידַע מַעֲמַד הַשְּׁכִינָה, אֵיך הִיא אוֹחֶזֶת כָּעֵת".^[5] הסיפור של אסתר פולארד הוא לכאורה סיפור של אישה שמחכה לאיש שלה. אנחנו מכירות סיפורים כאלה במגוון וריאציות: רווקות שעוד לא פגשו את האיש שלהן ומחכות לו. נשואות שמרגישות בדידות נוראה, שבן הזוג שלהן כלוא באיזשהו מעגל והן לא יכולות להגיע אליו.

אבל אסתר פולארד תגיד לנו: זה לא הסיפור האישי שלי. זה לא 'סיפור זוגי'. זה סיפור של עם ואחריות של עם. אתם לא יכולים להשאיר אותי לבד! ונכון שהיא קיבלה תמיכה, אבל בכל זאת היא היתה צריכה לפעול למען יונתן לבד, כשזו בעצם היתה האחריות של האומה. לא עליו בלבד היא ביקשה, כי אם גם על עמה ועל מולדתה.

אנחנו רואות כל כך הרבה נשים מתהלכות בכזו אצילות על שער בית הנשים, או בית הגברים, ומחכות ורוצות. אנחנו חייבים להזכיר לעצמו – תעזרו להן. תהיו שם לצידן. כי כל זוגיות היא סיפור של אומה שלמה.

כך, מגילת אסתר (שאנחנו מתחילות ללמוד עכשיו, מראש חודש אדר) היא לכאורה סיפור על מערכת יחסים פרטית: מדרכי, אסתר, אסתר, מרדכי, היא "בְאָמְנָה אִתּוֹ",^[6] היא אומרת לו תלבש מלכות, והוא עונה לא, אני אלבש שק,^[7] אבל זה לא סיפור זוגי, זה סיפור של עם.

השיעור שאני רוצה ללמוד מאסתר פולארד השבוע הוא האכפתיות כלפי נשים שנמצאות לבד. שנאבקות על בית ועל זוגיות. הסיפור שלהן הוא הסיפור של השכינה, הסיפור של כולנו.

שיעורי בית לחודש המדהים הזה: להרים! להרים את העולם.

פרשתנו, תרומה, היא מדהימה. היא לכאורה משעממת: מפרט טכני, כל הכלים והרהיטים של המשכן. אבל היא מדהימה – למה? בגלל המיקום שלה. מבחינה כרונולוגית היא לא אמורה להיות כאן בכלל. הרי עכשיו, מיד אחרי מתן תורה, אמור להופיע חטא העגל הנורא. אבל התורה דוחה אותו בשתי פרשות, מרחיקה אותו לפרשת כי תשא, ומקדימה רפואה למכה. עוד לפני החטא היא נותנת לנו תיקון, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"^[8] לבנות את המשכן, לכפר על חטא העגל.

אז בחודש הזה אנחנו מרימות! מרימות למשפחה שלנו, לילדים ולאיש שלנו.

אבל ימימה, הוא היה לא בסדר...!

נכון, ותדברי איתו על זה. אבל לפני כן, להרים לו. רבי נחמן קורא לזה: "נוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בְּהַנְּשָׁמוֹת".^[9] לפני התוכחה – להרים. לתת לאיש ולילדים דרך תיקון, להעניק להם תחושה שהם יכולים לתרום לבית הזה. אחר כך נדבר על הבגידה, על הנפילה, על חטא העגל. קודם כל להרים – "וְנַהֲפוֹךְ הוּא!"^[10] יש כאן מהלך הפוך. אנחנו לא מוכיחים ומתעמתים ואז משלימים. קודם כל משלימים, מדברים על אהבה, ואחר כך מדברים על הפצע.

אז להרים בחודש הזה, חודש אדר. להרים תרומה. מרימים את הבית, מרימים את הילד, את הילדה, את בן הזוג, את החברה שלך. התרוממות כזאת היא התרוממות רוח, היא השמחה של העולם. בואו נרים אותנו ונרים את העולם.

חודש טוב!

מקורות ומראי מקום:

[1] שמות כ"ה, ח.

[2] פרפרזה על אסתר ב', יא: " וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר."

[3] פרפרזה על אסתר ד', טז: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי."

[4] פרפרזה על תלמוד בבלי, מסכת מגילה, ז' עא: "שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות."

[5] רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ר"ג.

[6] אסתר ב', כ.

[7] אסתר ד', ד: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל."

[8] שמות כ"ה, ב.

[9] רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהרן תנינא ח'.

[10] אסתר ט', א.