כך הובלתי באזיקים לבסיס המשטרה הצבאית

זה היה יום שגרתי בחיי כחייל בגדוד הקשר 371 בפיקוד צפון. אחרי עוד יום של בטלה וניסיון להתחמק ממשימות סבלות בתפקידי כסבלחוטן (שילוב בין סבל לאלחוטן - המצאה מטופשת שלי, כמובן), יצאתי הביתה ללא נשק, ללא פס (אישור יציאה) וגם לא מדוגם. טרף קל למשטרה הצבאית. אבל הייתי כל כך מרדן וכל כך קשה עורף, שלא היה אכפת לי. בפעם הקודמת שמשטרה צבאית עצרה לידי בטרמפיאדה אחרת, פשוט לקחתי את הרגליים וברחתי, כי שמעתי באיזשהו מקום שלפי החוק אסור להם לרדוף אחרי חיילים פן החייל יקלע לתאונת דרכים. לכן אחרי שגיליתי את הפטנט, חשבתי לתומי, או לא לתומי, שהנה מצאתי פתרון לצאת מהבסיס בלי פס ומבלי לחשוש יותר מדי מהמשטרה הצבאית.

למעשה, אני חושב שבכל פיקוד צפון לא היה חייל נטול-מוטיבציה ממני, בעיקר בגלל שנקלעתי לתפקיד - סבלחוטן כבר אמרנו? - שלא התאים לי. רציתי להיות מש"ק חינוך, רציתי לערוך עיתון גדודי, רציתי לצאת כל יום הביתה ולא להיתקע שעות ארוכות במשמרות במחלקת אלחוט בבור הסודי שנמצא במעבה האדמה, ללא קליטה סלולרית ועם ארומה של נפט. הייתי בטוח שאני יכול לתרום הרבה יותר מאשר לסחוב מכשירי קשר כבדים מנשוא, הרבה יותר מאשר לצאת לתרגילים ולהרכיב אנטנות מאובקות על משאיות מיושנות שידעו ימים טובים יותר. הייתי פשוט אנטי. לא פלא שעליתי למשפט לא פחות מ-13 פעמים - על גילוח, על סירוב פקודה, על איבוד קלסר סודי, על מה לא בעצם. הייתי חייל ממש גרוע, ובהזדמנות זו - סליחה מהמ"פ האגדי שלי, יצחק נודלמן, שאולי קורא שורות אלה איפשהו. עשיתי לו הרבה צרות.

אבל את הצרה המרכזית, בדיוק באמצע השירות הצבאי שלי, עשיתי בעיקר לעצמי. זה היה כאמור ביום שגרתי, וכהרגלי בקודש - יצאתי הביתה ללא אישור מוקדם. עמדתי בתחנת האוטובוס מתחת לביריה בצפת, וחיכיתי לקו 511, כשלמרגלותיי פרוסה צפת במלוא הדרה.

ואז ראיתי את הניידת עם לוחית הרישוי הכחולה.

בהתחלה קיוויתי שניידת המשטרה הצבאית תפנה שמאלה, לכיוון ההפוך, אבל כבר ידעתי שבצבא אני מגנט של צרות, לכן בהתאם לחוקי הגרביטציה - הניידת פנתה לכיווני.

היו לי רק כמה שניות לחשוב מה לעשות. היה ברור לי שכשהשוטרים הצבאיים יראו אותי עם חולצה בחוץ הם יעצרו מיד, והיה ברור שהסיפור יסתיים במשפט ואז בריתוק במקרה הטוב, וכלא צבאי במקרה הרע. מצד שני, בסמוך לתחנת האוטובוס היו מדרגות שהובילו למטה, לכיוון תחנת דלק ואז לכביש המוליך לתחנה המרכזית. מעבר לכביש היה מן עמק, שמסביבו חומה לסירוגין. לא ממש היתה לי ברירה. הניידת עצרה, ומבלי לחשוב פעמיים, טסתי לכיוון המדרגות, ירדתי אותן במהירות, חציתי את הכביש בריצה, ראיתי את החומה והחלטתי להתחבא מאחוריה עד יעבור זעם, או לפחות עד שיכלו השוטרים הצבאיים מן הארץ. בדמיוני הם היו כמו נוגשי מצרים - חיילים סדירים כמוני, שפשוט עבדו עבור פרעה דמיוני כלשהו, והתנכרו לבני מינם.

בדרך אל המחבוא המסתמן, הייתי בטוח שמדובר בתוכנית נועזת ומבריקה, אבל דבר אחד לא לקחתי בחשבון: מהמקום שבו עצרה הניידת, היה קל מאוד לראות מה עשיתי. הם פשוט עמדו למעלה, ראו אותי יורד בריצה, חוצה את הכביש ואז מתחבא מאחורי החומה. ואז אחד מהם פשוט ירד בעקבותיי. כמה פשוט, ככה קל.

מאחורי החומה ישבתי, כולי מבוהל ומתנשף. חשבתי לעצמי שאצטרך לחכות כאן לפחות חצי שעה עד שאהיה בטוח שהשוטרים הצבאיים נסעו לדרכם, לחפש פראייר אחר שלא יהיה חכם כמוני. חשבתי שכדאי אולי להפעיל את הרטט בטלפון, כדי שלא יתקשרו ואז הצלצול יסגיר אותי. חשבתי ש...

ואז הרגשתי יד אוחזת בכתפי, שמעתי קול "אתה עצור" והרגשתי איך מסביב לידי הימנית נסגרים אזיקים. לא מפלסטיק כמו בפורים, אלא ממש מברזל, אמיתיים ומאיימים. והם היו מחוברים לשוטר שאזק אותי, כדי שלא אחשוב לברוח שוב.

משם נסענו במהירות לבסיס המשטרה הצבאית ששכן אז בגדות, ואחד הקצינים מהגדוד שלי הוזעק למקום כדי לשפוט אותי. אחסוך מכם את כל הפרטים, אבל בגלל שישנו חוק התיישנות, אסכים לגלות שטוויתי סיפור כיסוי די משכנע, משהו על בעיות בבית שכביכול אילצו אותי לברוח מהבסיס ללא פס, וכך ניצלתי בעור שיניי מכלא צבאי, ובמקום זאת קיבלתי "רק" ריתוק בן 21 ימים.

את הריתוק העברתי במשמרות אינסופיות בבור, בטאטוא רחבת הגדוד, בשבתות ארוכות ובניתוק מהציוויליזציה שבחוץ. אבל גם במחשבות אמוניות. לא יכולתי שלא להקביל ולחשוב - האם אני לא בורח מהאמונה, מהתורה, מהקב"ה? האם יש בכלל טעם לברוח מהאמת? הרי כמו שהשוטרים הצבאיים עמדו שם, מעל המדרגות הארוכות ומעל אותה חומה, וראו בדיוק מה אני עושה - לא מובן מאליו שהקב"ה רואה הכל, ושיהיה עלי לתת את הדין בסופו של דבר?

כמה פעמים אנחנו המאמינים עושים לפעמים דברים שלא כל כך מחמיאים לעצמנו, ומכחישים שבדיוק ברגעים אלה מתצפתים עלינו ורושמים הכול? כמה פעמים אלה המאמינים-אבל-עדיין-לא-שומרי-תורה-ומצוות, פשוט מתעלמים באלגנטיות מהעובדה שבסופו של דבר הם לא יתחמקו מה'? בסיפור שלי אני הייתי חייל שברח מהמסגרת החונקת של הצבא, אבל זה עוד ניחא. מה עם אלה שבוחרים לחיות חיים שלמים של בריחה מן האמת? אמת שבסוף תתייצב להם בפרצוף ותדרוש את שלה, ולא בצורה קלילה של 21 ימי ריתוק. 

בכלל, חשבתי לעצמי, מאיפה הטיפשות הזו לחשוב שאני כזה גבר? למה לא ללכת בתלם ולהיות כמו כולם? האם גם עכשיו, כשאני מטאטא את רחבת הגדוד, אני מרגיש כזה "גבר"? האם זה היה שווה את זה? ואם נקשר את זה למסר האמוני הגדול של כל הסיפור הזה – האם כל אלה שבורחים מן האמת ירגישו גם בסוף שזה היה שווה את זה? 

מאותה תקופה אמנם לא הפכתי למצטיין הגדוד - כי בואו, עדיין הייתי סבלחוטן - אבל בהחלט הבנתי שצריכים ללכת בתלם בחיים, ושעל טעויות (וגאווה סתמית) משלמים. הייתי שמח לכתוב שההרהורים האלה הובילו אותי בנוסף לתשובה שלמה כבר בתקופת הצבא, אבל לצערי לא. הם רק היו הזרעים שנזרעו לקראת הדבר שטלטל את חיינו יותר מכל - שלוש שנים ללא ילדים. אבל זה כבר סיפור לטור אחר, הרבה פחות משעשע.