האם באמת אין לך זמן לדברים שחשובים לך?

האדם, מטבעו, הינו יצור גמיש. ברגע שבו הוא יוצר לעצמו מערכת של הרגלית חדשים, הוא מתאים את עצמו למערכת החיים החדשה. לכן, חשוב להפוך את הסדר: לא לחפש את הזמן בכדי לשלב בסדר היום פעילות שנתפסת בעינינו כחיונית, אלא לקבוע את הפעילות הזו – ולאחר מכן לשלב את סדר היום סביבה. זה עלול להראות חסר סיכוי בתחילה, אך אל דאגה: בסופו של דבר – כמעט תמיד זה יצליח!

כשהאדם, למשל, לוקח לעצמו חצי שעה ביום, ומחליט להקדיש אותה לתחום מסוים, הוא יבנה את סדר היום סביב מחצית השעה הזאת, כך שבאופן טבעי – הוא יחסוך זמן במקומות אחרים, חיוניים פחות, תוך התרכזות במטרה החשובה לו כעת. לעומת זאת, אם אותו אדם ינסה לחפש חצי שעה פנויה בסדר היום שלו – סביר להניח שהוא לא ימצא, וכך הוא יגיע למסקנה שאין לו סיכוי להכניס מטרה נוספת לחייו. לכן חשוב שבתחילה יבחר האדם לעצמו את הערכים המרכזיים החשובים לו, ורק לאחר מכן – יתפנה לבנות סביבם את סדר יומו.

לגישה זו ישנם שורשים בהיסטוריה של עם ישראל. כבר כשעמדנו למרגלות הר סיני, אמרנו כולנו יחד: "נעשה ונשמע". מהי המשמעות של "נעשה ונשמע"? המשמעות היא שאנו בראש ובראשונה עושים, ורק אחר כך בוחנים כיצד זה אפשרי. כי אכן, זו הדרך היחידה לעשות באמת, ולעשות הרבה: קודם כל לעשות – ואחר כך להסתדר עם ה"מסביב"...

ואם לחזור אלינו, הרי שכדאי להזכיר: מחקרים מצביעים על כך שבממוצע, בעולם הרחב, אנשים מבלים כעשרים ושמונה שעות שבועיות בסוגי המדיה השונים. יותר מיממה בשבוע! לרוב, אנשים אינם מאמינים שהם מבזבזים כל כך הרבה זמן, אבל זו המציאות. הם כבר אינם מרגישים בכך, משום שההתעסקות הזו נהפכה לחלק בלתי נפרד משגרת יומם, שאינו עומד כלל לביקורת ולמבחן. ובכן, האם יש לנו זמן פנוי, או לא? התשובה ברורה...

אלא מה? נראה לנו שאין לנו זמן, אבל לאמיתו של דבר – זה לא נכון. אכן, במערכת החיים הנוכחית שלנו – אין לנו זמן... אבל מערכת החיים הזו אינה בלתי ניתנת לשינוי. צריך לזכור שהזמן אינו רק ממד אובייקטיבי, אלא במידה רבה מאד גם ממד סובייקטיבי.

נמחיש זאת באמצעות דוגמה מתחום אחר: אדם שרוצה לחסוך כסף למטרה כלשהי, יכול לעמוד חסר אונים משום שהוא אף פעם לא מצליח להישאר בסוף החודש עם שקל מיותר... ואכן, אם הוא יבסס את החיסכון שלו על כספים שיישארו פנויים בסוף החודש, סביר להניח שהוא אמנם לא יצליח לחסוך, משום שההרגלים, האינרציה, והצרכים היומיומיים – הרבה יותר חזקים מהמשמעת העצמית שלו.

לכן, אם אותו אדם נחוש בדעתו להפריש בכל חודש סכום לחסכון, עליו להפריש את הסכום הזה מיד בתחילת החודש, ולאחר מכן – להסתדר עם מה שנותר. כך הוא יוכל להיות משוכנע שהחיסכון שלו הולך ונצבר! כל דרך אחרת – תוביל למפח נפש, כיוון שתמיד הוא ימצא את הדברים שהוא "מוכרח" לקנות, את ההזדמנויות ש"לא תחזורנה", את החריגות ה"חד פעמיות", וכן הלאה.

כשהאדם מפריש מראש כסף לחיסכון, הוא אינו נגרר אחרי מסגרת החיים הנוכחית שלו, אלא יוצר מסגרת חיים חדשה שבה הוא חייב לחסוך. זו אינה המלצה – אלא חובה, וזו הדרך היחידה להצליח.

וכך גם לענייננו. אם אדם רוצה להקדיש מספר שעות ללימוד, עליו להקדיש את השעות הללו באופן קבוע, מראש, ולא לחכות לכך שתשארנה לו מספר שעות פנויות בסוף היום, משום שזה פשוט לא יקרה. לעומת זאת, אם אותו אדם ייקח לעצמו את שעות הלימוד מראש הערמה, מיד בבוקר – הוא יגלה שבסופו של יום הוא ימצא די זמן לכל המטלות ההכרחיות והחיוניות שעליו להשלים.

גבולות היכולת

למעשה, ההסבר לכך פשוט: אנו נוטים להרגיש ודאות רבה מאד ביחס לגבולות היכולת שלנו, אף על פי שלאמיתו של דבר, לתחושה הזו אין כל בסיס.

לדוגמה: אדם עלול להרגיש לאחר מספר שעות בהן לא הכניס לפיו מאומה, שהוא "הולך למות"... האם זה נכון? ודאי שלא! הוא יכול בהחלט להחזיק מעמד עוד שעות רבות, ויותר מכך... אלא מה? בתחושה הסובייקטיבית שלו – הוא מרגיש שהגיע לקצה גבול היכולת.

לעומת זאת, אילו לאותו אדם לא היתה ברירה, והוא היה נאלץ להימנע מלאכול למשך מספר שעות נוספות – הוא היה מגלה את הגבולות האמיתיים של היכולת שלו, והיה מתברר לו שהם רחוקים הרבה יותר מכפי שהוא העלה בדעתו מלכתחילה.

לכן במרבית המקרים, הסיבה הגורמת לאנשים לחוסר הצלחה אינה מגבלה פיזית, אלא חוסר משמעת עצמית. כל עוד על פי תפיסתם הם יכולים להרשות לעצמם לוותר, להתפשר, להתגמש – הרי שהם יעשו זאת ברגע שבו, על פי תפיסתם, הם ימצו את היכולת שלהם. לעומת זאת, אם המשמעת העצמית שלהם תחייב אותם לעשות את מה שהחליטו לעשות, בכל מחיר, בלי ויתורים ובלי פשרות – הם יאלצו לבחון את גבולות היכולת, ואו אז הם יגלו שהם הרבה יותר רחוקים מכפי ששיערו.

חשוב להבהיר: כשאנשים אומרים שהם "לא יכולים" או "לא מסוגלים" – הם אינם מתכוונים להתחמק. הם באמת מרגישים כך! הלב יכול להעניק לנו תחושת וודאות של מאה אחוזים ביחס לגבולות היכולת שלנו, גם אם אין בין התחושה הזו ובין המציאות מאומה.

בגמרא (נדרים כ"ה, ע"ב) אנו מוצאים סיפור על שני אמוראים, תלמידיו של רב, שנחלקו בנושא מסוים: כל אחד אמר בשמו של רב משהו אחר, ואפילו נשבע על שבועתו. לאחר מכן, כששאלו את רב – הוא אמר כדבריו של אחד מהם, אולם הסביר לרעהו כי שבועתו לא היתה שבועת שקר, משום שלבו אנסו... כלומר: זו היתה שבועה באונס, שאינה נחשבת לשבועה...

כלומר: ללב ישנה יכולת "לאנוס" את האדם, ולהציג לו כעובדה מוגמרת וחד משמעית – נתונים בלתי מבוססים כלל. וכך גם בענייננו. לפעמים אנו באמת מרגישים שאנו לא מסוגלים, אך זה עדיין לא אומר שאנחנו באמת לא יכולים. זה רק אומר שזו התחושה שלנו, אולם התחושה – אינה מהווה ערובה למציאות האובייקטיבית.

לכן חשוב מאד להגדיר את היעדים מראש, ולשלב אותם באופן קבוע בסדר היום – מבלי להשאיר אותם תלויים באוויר. עלינו להחליט שאנו יכולים, שאנו מסוגלים, ופשוט לעשות זאת. עם המציאות הרבה יותר קל להסתדר מאשר עם התחושות' שלנו ביחס למציאות.

ועוד נקודה חשובה. צריך לזכור שלמילים יש כוח חזק מאד. למילים שבהן אנו משתמשים בדיאלוג הפנימי שבינינו ובין עצמנו, ישנה משמעות עצומה. אם אנחנו משתמשים במילים מעצימות, כמו: "אני יכול", "אני אצליח", "אני אעשה את זה", "אני אתמודד ואתגבר" וכן הלאה – המילים הללו יגשימו את עצמן לבסוף. אולם אם נשתמש במילים הפוכות, כמו: "אין לי סיכוי", "אני לא אצליח", "אני לא שווה", "זה לא בשבילי" וכיוצא בזה – אנו פוגעים במו ידינו בסיכויים שלנו להצליח, משום שאנו מחלישים את עצמנו ואת כוח הרצון שלנו.