הצמצום – מקום להתפתחות הנפש ועבודת ה’

כתב הרמח"ל (הקדמה לאדיר במרום) לבאר את אחת מידיעות היסוד בחוכמת האמת: "לדעת את סוד גוף האדם בכל צורתו ואיבריו, כיצד הוא משתרש מהספירות העליונות, שכל מבנה הספירות נמצא במבנה האדם... וכן תיקון גוף האדם, שכל תנועותיו ומעשיו מושרשים בספירות העליונות".

עוד מבואר בספרים (רמח"ל, קלח פתחי חכמה, פתח י"ב, ע"א) שכל צורת העולמות העליונים וכללי ההנהגה הם בדמות אדם ע"פ תבנית איבריו, כלומר, כל העולמות העליונים אינם אלא איברים של דמות האדם, והקשר בין העולמות והיחס ביניהם הוא סוד הקשר והיחס שבין איברי האדם, ולכן המבין את סוד גופו מבין את צורת העולמות העליונים שנאמר (איוב י"ט): "ומבשרי אחזה אלוק".

דמות האדם לא רק מקבילה לעולמות העליונים, אלא היא השתלשלה מהם (כפי שכתב הרמח"ל לעיל), כלומר, שאותם כוחות הנמצאים בעשר הספירות ירדו להיות כוחות בנפש האדם (חסד, גבורה, תפארת וכד' הם גם ספירות וגם כוחות נפש). וכך כותב הרמח"ל (דעת תבונות חלק ב', עמ' כ"ג): "כל מה שהוא בנשמה ובגוף הוכן בספירות האלה, וכולן נקראים שורש האדם בכל ענייניו, ואין דבר שנמצא בספירות שלא נמצא כנגדו חלק בגוף האדם ובנשמתו". וכן מבואר בתניא (אגרות הקודש, ט"ו).

עוד מבואר בהרחבה בספרי הפנימיות, שלכן האדם הוא עולם קטן והעולם אדם גדול, כלומר, כל הכוחות שנמצאים בבריאה נמצאים גם באדם. וכן, שיש בבריאה תרי"ג חלקים שהם מקבילים לתרי"ג איברי הנפש ותרי"ג איברי הגוף, וכנגדם תרי"ג מצוות.

כלומר, תהליכי הבריאה ותהליכים בעולמות העליונים ובספירות, הם יסודות למבנה והתפתחות נפש האדם. (הפרטים של יסודות אלו מבוארים באריכות בכתבי הרש"ב, שיעורים בהמשך, תרע"ב).

אחת ההקבלות המעניינות בין תהליכי הבריאה לנפש האדם היא הצמצום. הנקודה הראשונה בתהליך הבריאה היא הצמצום. תהליך הצמצום מקביל לאחד היסודות העיקריים בנפש האדם.

צמצום השפעת הבורא – מקום לנבראים

כתב האריז"ל (תחילת ספר עץ חיים): "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות... וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים... אז צמצם את האור ההוא... ואז נשאר מקום החלל... מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והיצורים הנעשים".

כלומר, אור השפעת מציאות הבורא, הממלא את כל המציאות, אינו מאפשר מקום לנבראים. מציאות של נבראים יכולה להתקיים רק במקום שמציאות הבורא נסתרת. לכן בורא העולם הסתיר את מציאותו – הצמצום, ויצר חלל פנוי שבתוכו יוכלו להתקיים הנבראים (הצמצום הוא הסתר מציאות ה' כפי שכתב בנפש החיים, שער ג, פ"ז וכן בתניא, שער האמונה והיחוד, פ"ז).

ענין זה מבואר בנפש החיים (שער ג, פ"ז): " וזהו ענין החלל ומקום פנוי שהזכיר האריז"ל ושכלל ענין הצמצום היה להתגלות הכלים, היינו שגזרה רצונו... להסתיר אור אחדות עצמותו יתברך בזה המקום, שיעור עמידת העולמות והבריות כולם, הסתר עצום, להמציא עי"ז ענין נפלא כזה, שיתראה ויושג מציאות עולמות וכחות אין מספר דרך הדרגה והשתלשלות... עד שיוכלו להימצא דרך השתלשלות ומסכים עצומים גם מקומות אשר אינם טהורים, וכחות הטומאה והרע והקליפות בשפל המדרגות התחתונים, ונראה ומתדמה כאלו ח"ו הוא חלל פנוי מאור אחדות עצמותו ית"ש..."

המשכן: צמצום הגשמיות – מקום למציאות ה'

במשכן התרחש תהליך הפוך. כדי לאפשר השראת שכינה – גילוי מציאות ה', נוצר צמצום – הסתר של המציאות הגשמית המסתירה את מציאות ה', ונוצר חלל פנוי מגשמיות, שבתוכו מתגלה מציאות ה'. כלומר, המציאות הגשמית אינה מאפשרת גילוי מציאות הבורא. לכן נוצר חלל פנוי המסתיר את המציאות הגשמית ומאפשר גילוי של מציאות ה'.

וכך כותב האדמו"ר מסלונים (נתיבות שלום, פרשת תרומה): "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ... ובאמת מה הקשר בין בריאת שמים וארץ למלאכת המשכן... אלא העניין של בריאת שמים וארץ הוא כפי שמבואר באר"י הקדוש, שבורא העולם צמצם והסתיר את אורו האין סופי כדי לאפשר מקום לעמידת העולמות, שבלא זה לא תיתכן מציאות הבריאה.

ובבניין המשכן היה להיפך, היות שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, והיה צריך לעשות לו יתברך מקדש בתחתונים שישכון בתוכו אור אין סוף, לשם כך היה צריך לצמצם ולפנות מקום בתוך העוה"ז כדי שיוכל לירד לשם אור מציאות ה' יתברך. ולשם כך היה צריך להשתמש באותיות שנבראו בהן שמים וארץ, לצמצם מקום בתוך העוה"ז ולפנות משם את הגשמיות כדי שיוכל לירד לשם אור אין סוף של השי"ת".

עבודת האדם: צמצום החומריות – מקום להשראת שכינה

ידועים דברי המפרשים (מובא באלשיך ובראשית חכמה, ובמלבי"ם): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד מישראל. כלומר, האדם צריך לעשות את עצמו כדוגמת המשכן כדי שתשרה בתוכו שכינה, היינו, הרגשת קשר ודבקות עם בורא עולם. הדרך לכך היא כמו במשכן.  המציאות החומרית של האדם אינה מאפשרת הרגשת מציאות ה'. לכן האדם צריך לפנות בתוך עצמו מקום הפנוי מהשפעת החומריות, להמעיט ולהגביל את הקשר שלו לגשמיות, ולאפשר גילוי של מציאות ה' בחלל הפנוי מהחומריות.

מבאר האדמו"ר מסלונים (שם): "כדרך שלצורך בריאת העולם צמצם הבורא יתברך את אור אין סוף כדי שיוכל להיות שם העולם השפל, עד"ז לבניין המשכן היו צריכים לפנות את האויר העב של העוה"ז כדי שיוכל להיות שם משכן לאור אין סוף ב"ה. ועל דרך זה הוא ציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שזה שייך לכל אדם הרוצה להמשיך על עצמו מעין הקדושה העליונה שתשרה בעולמו הקטן, ובתוך איבריו הגשמיים וכל העניינים החומריים שאדם שקוע בהם, רוצה הוא לעשות נקודה בה תהא השראת קדושה, הרי לשם כך צריך הוא לצמצם את האויר החומרי האופף אותו. כי שני הדברים יחדיו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת". 

וכתב בזה בספר חובות הלבבות (שער האהבה, הקדמה): שלכן הקדים את שער הפרישות לשער האהבה לפי שאי אפשר להגיע לאהבת ה' בלב כ"ז שיש באדם אהבת העוה"ז, ורק כאשר לבו של האדם מתפנה מתאוות והנאות העוה"ז אז אהבת ה' יכולה לשכון בלבו.

ויסוד העניין מבואר באריכות בספרי המוסר והחסידות: הגבלת הקשר לגשמיות, הכנעת החומר - מביא לניתוק מהאנוכיות והרגשת הישות, ומצב זה – מביא לידי מידות של הכנעה ושפלות, ובמצב זה אפשר להגיע לאהבת ה' ודבקות בבורא. נמצא, שצמצום החומריות באדם מביאה לצמצום האנוכיות והרגשת הישות ומאפשרת חלל פנוי למציאות הבורא, ויתבאר עד בהמשך.

יחסים חברתיים: צמצום העצמי – מקום לאחר

תהליך ההתפתחות של יחסים חברתיים תקינים ומאוזנים מקבילים לתהליכי התחלת הבריאה, שכן גם הבריאה היא תהליך של יצירת קשר בין הבורא לבין הנבראים. תהליכי הקשר החברתי מתפתחים מתוך מידות הנפש שגם הם מקבילים לתהליכי הבריאה והשתלשלו מתוך העולמות העליונים והספירות.

כפי שבתחילת הבריאה הייתה המציאות מלאה אור אין סוף של בורא, כך התהליך התקין של קשר חברתי מתחיל מהאדם עצמו, שעוד לפני הקשר עם אחרים, הוא צריך להיות עם אור עצמי. כלומר, אדם חייב להגיע לקשר חברתי כאשר העצמיות שלו, הערך העצמי שלו בנוי ויציב. אדם צריך להיות בעל ערך עצמי שאינו תלוי בזולת, אינו תלוי בהצלחות או כישלונות, והרגשה שטוב לי עם עצמי כפי שאני. אדם המגיע לקשר חברתי ללא ערך עצמי בנוי ימצא את עצמו בקשרים לא בריאים של ריצוי, ניצול, פחד, אכזבה וכד'. הערך העצמי נמצא במידת החסד שבנפש האדם.

השלב השני בתהליך הבריאה היה הצמצום. בורא עולם צמצם – הסתיר את האור האין סוף, השפעת מציאות ה', כדי לאפשר מקום פנוי בו יכולים להתקיים הנבראים. באותו אופן, השלב השני בתהליך הקשר החברתי הוא צמצום העצמי, הגבלת האני המתפשט וממלא את כל המציאות. צמצום העצמיות, הגבלת האני הממלא את כל המציאות מאפשר מקום פנוי שבו גם האחר יכול לקבל קיום, להתנהל כפי הבנתו – גם אם זה נוגד את הבנתי, להביע את דעותיו – גם אם הם שונות משלי, להביט על המציאות בצורה אחרת ממני וכד'. גבולות לאני נמצא במידת הגבורה שבנפש האדם.

השלב השלישי בבריאה הוא הקו. בורא עולם משפיע אור דק, רק חלק מאור האין סוף, לתוך החלל הפנוי, בהתאם ליכולת הקבלה של הנבראים. באותו אופן השלב השלישי בקשר החברתי הוא עצם ההשפעה במפגש החברתי. ההשפעה התקינה בקשר החברתי מגיעה מתוך ערך עצמי לא מותנה והגבלת העצמיות. באופן הזה ההשפעה לאחר מגיעה מתוך ערך עצמי ומקום לשני, ויוצרת קשר חברתי מאוזן ובריא מבחינה נפשית. ההשפעה בקשר החברתי נמצא במידת התפארת בנפש.

 צמצום האנוכיות (ישות) – מקום למציאות הבורא

כפי שהתבאר, צמצום העצמי, הגבלת האני המתפשט וממלא את כל המציאות מאפשר מקום פנוי שבו גם האחר יכול לקבל קיום, דבר הדורש מהאדם לבטל את דעתו ורצונו כדי לאפשר קיום לדעות ורצונות של אחרים. באותו אופן בכוחות הנפש, צמצום העצמיות, האנוכיות והישות, מאפשרים חלל פנוי שבו מציאות ה' יכולה להיכנס ולהתקיים. תהליך זה מאפשר לאדם לבטל את רצונותיו בפני רצון הבורא. צמצום הישות ופינוי מקום למציאות ה' נקרא 'והלכת בדרכיו' (מכתב מאליהו, ח"ה, עמ' 21).

מובא במדרש (בראשית רבה, פרשה פ"ט): הרשעים מתקיימין על אלהיהם שנאמר 'ופרעה חולם והוא עומד על היאור', אבל הצדיקים אלוקיהם מתקיים עליהם שנאמר 'והנה ה' ניצב עליו'.

וביאר הרב משה שפירא זצ"ל שהצדיקים תופסים את עצמם כחלק מהמציאות האלוקית, כלומר, הבורא נמצא במרכז המציאות, ולכן הם מבטלים את עצמם ואת רצונותיהם כלפי הבורא. לעומת זאת,  הרשעים תופסים את עצמם כמרכז המציאות ולכן הם משעבדים את האלוהים שלהם למילוי רצונותיהם.

עוד התבאר, שצמצום החומריות באדם מביאה לצמצום האנוכיות והרגשת הישות ומאפשרת חלל פנוי למציאות הבורא. נמצא, שהשורש של צמצום העצמיות הוא הגבלת שליטת החומריות באדם.

צמצום האנוכיות (ישות) - מקום לערך עצמי פנימי

תהליך זה של צמצום האנוכיות והישות ונתינת מקום למציאות הבורא הוא השורש לערך עצמי פנימי.

ובכוחות הנפש – אדם התופס את עצמו כחלק ממציאות אלוקית, מקבל את הערך העצמי שלו מעצם היותו נברא כחלק מהמציאות האלוקית, כלומר ערך עצמי הניתן מאת הבורא. ערך עצמי כזה, אינו תלוי בהצלחות, כישלונות או הישגים. זהו ערך עצמי בלתי מותנה ויציב בכל מצב. במצב נפשי זה האדם מקבל את המציאות המשתנה, מודע למעלות ולחסרונות שלו, והוא נמצא במצב של יציבות רגשית, רוגע, שלווה, סיפוק ושמחה.

לעומת זאת אדם התופס את עצמו במרכז המציאות, הרי הוא מקבל את הערך העצמי שלו מבחוץ, היינו מהישגים, הצלחות והתנשאות על אחרים. ערך עצמי התלוי בהצלחות וכישלונות הוא ערך עצמי בלתי יציב ונתון לשינויים תמידיים. במצב נפשי זה האדם מקבל את הערך העצמי דרך הסביבה ולכן הוא לא משלים עם המציאות המשתנה, ונמצא בחוסר יציבות רגשית, חרדות, מתחים ותסכולים. 

נמצא, שעניין הצמצום הוא שורש, יסוד ומפתח להתפתחות הנפש וצמיחתה. הצמצום מאפשר השראת שכינה וצמיחה רוחנית, נתינת מקום לאחר ופיתוח קשרים חברתיים מתוקנים, מקום למציאות הבורא ופיתוח קשר ודבקות עם הקב"ה, ופיתוח ערך עצמי פנימי בלתי מותנה. ענין הצמצום הוא חלק חשוב מ"והלכת בדרכיו".

השבת: צמצום הגשמיות – מקום לגילוי מציאות ה'

מבואר בספרים באריכות, שיש קשר פנימי בין השבת לבין המשכן, פירוש, כפי שיש השראת שכינה במקדש בבחינת מקום, כך יש השראת שכינה ביום השבת בבחינת זמן.

וכתב בזה הבית הלוי (בראשית, פרק א): "דהנה כל הנבראים הרי הם בחינת צמצום והעלם, דקודם הבריאה היה ה' לבדו ולא היה מקום פנוי מניה, וכשבראם הרי מקום עמידת העולם והנבראים היה בבחינת צמצום והעלם... ובשבת היה בחינת גילוי, פירושו דשבת חידש בהעולם דגם בזה העולם ותוך הבריאה יהיה גילוי כבוד שמו יתברך, פי' דגם בזה העולם יהיה מקום ויכולת להיות משיגים כבודו יתברך...".

וביאור העניין: כבר התבאר שבתהליך בריאת העולם הקב"ה צמצם והסתיר את השפעתו כדי לאפשר קיום של עולם גשמי ואדם בעל בחירה חופשית. בשבת מתרחש תהליך הפוך (כמו במשכן), דהיינו, תהליך של צמצום הגשמיות והחומריות בעולם ובאדם כדי לאפשר מקום פנוי שבו מתגלה מציאות ה' בבריאה. לכן מבואר בספרי הפנימיות שבשבת יש 'עליית העולמות', כלומר התעלות לגילוי של רוחניות בבריאה.

כל המתבונן מבחין שעיקר ענין השבת הוא ההימנעות מעשיית מלאכה, ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם וגזירות חכמים וכד'. כל החיבור שלנו לשבת קודש הוא באמצעות הימנעות מעשיה ויצירה בעולם הגשמי. ולכאורה הדבר תמוהה, האם ע"י 'לא תעשו מלאכה' מתחברים לקדושת השבת? התשובה היא כן. באמצעות הימנעות ממלאכה בעולם הגשמי אנחנו מתנתקים מהחומריות, ויוצרים תהליך של צמצום הגשמיות ופינוי מקום לגילוי רוחניות ומציאות ה' בעולם, כמו במשכן.

לכן השבת היא "מעין עולם הבא". בעולם הבא מציאות ה' תהיה גלוי וניכרת, ללא שום הסתר. בשבת יש לנו אפשרות להשיג משהו מעין הגילוי של העוה"ב כאן בעוה"ז במקום הפנוי המאפשר השראת שכינה וגילוי מציאות ה'.

בנוסף, שבת נקראת "יומא דנשמתא", ובה יש לאדם "נשמה יתרה". ענין הנשמה היתרה הוא צימאון והשתוקקות להרגיש מציאות ה' באופן מוחשי. באמצעות צמצום הגשמיות, וכן צמצום הישות והאנוכיות, וכפי שהתבאר, נוצר מקום פנוי להשראת הנשמה היתרה המשתוקקת להרגיש קרבת ה'.

באופן מעשי, בשבת מתרחש תהליך של צמצום הגשמיות בעולם והישות באדם, תהליך המאפשר מקום פנוי שבו אפשר להשיג ולהרגיש קשר ודבקות בבורא עולם. וכמו בכל מהלך בעבודת ה' צריך מודעות, רצון בסיסי והשקעת מאמץ כדי להתחבר לתהליך.  

הרב ישראל לוברבוים הוא מרצה בנושאי השקפה, אמונה, ונפש האדם, מחבר הספר "הממד הנוסף" וקונטרס "יהדות ופסיכולוגיה".