להעריץ או לא להעריץ? זאת השאלה (והיא באה עם כוכבית של ערבון מוגבל)

אני זוכרת את השלב הזה בחיים שהבטתי בהורים שלי, והבנתי שהם בני אדם. יש ילדים שזה קורה להם סביב גיל ההתבגרות, אצלי זה קרה בגיל מאוד צעיר. אחד היתרונות של המודעות המוקדמת הזו היא שמפתחים יכולת להכיל מורכבות. האיש והאשה האלה, שאני אוהבת אהבת נפש, הם בני אדם עם חולשות ומגרעות, ולפעמים הם גם טועים. וכמוהם כל בני האדם. גם אנשים שמאוד הערכתי.

יש משהו מאוד מהנה בהערצה. בגיל ההתבגרות, כמעט כמו כולם, הערצתי כל מני דמויות, בעיקר מעולם הספרות ומעולם המוסיקה. אבל ההערצה הזו תמיד באה עם כוכבית של ערבון מוגבל. זה היה קצת משחק בהערצה. עם כל הכבוד לכישוריהם בכתיבת ספרים, הלחנת שירים או התאמת מעילי העור לצמידי הניטים, צר עולמי כעולם נמלה סחית עם נטיות דוסיות מולדות, וברור היה לי שרובם ככולם מאותגרים מוסרית, ואין מה להעריץ. ההבנה הזו התחדדה לאורך השנים - כשקראתי ביוגרפיות של יוצרים, כשהגיעו אלי פיסות רכילות ספרותית על מאן דהו, ובנסיבות שונות של מפגשים עם 'אנשים מהטלוויזיה' כשהבחנתי מצוין בפריזינג בשיער ובפגמי העור שתאורת אולפנים או המרחק מהבמה יכולים להסוות. פריזינג מטאפורי. לפעמים רציתי להתרגש ממפגש עם דמות מופת כזו. אבל גם כשהשתדלתי - זה לא צלח, עקב עודף מודעות. וכך העברתי את חיי ללא אייקונים, אבל עם מתנה מאוד גדולה לחיים. כשעבדתי בצעירותי בחנות ספרים, נהג אחד מסופרינו הבכירים להגיע מדי פעם לבדוק את מצבת הנוכחות של ספריו על המדפים. בפעם הראשונה שהגיע הייתי עדיין תחת רושם של אחד מספריו, והתקשיתי לרגע לחבר בין האיש הנוקדני עם אופק לטרחנות, לבין הספר המהפנט שמסתובב לי בראש כבר שבוע. אבל מיד הבנתי שאין צורך לחבר.

יצירות אמנות מתקיימות בממד אחר לגמרי. הקב"ה נמצא כידוע (גם) בכל מה שהוא יצר. בני אדם לא קיימים במה שהם יצרו. בני אדם חיים בעולם, פועלים אוהבים מכאיבים, לעצמם ולזולת, עלולים לעשות דברים נוראיים או לעשות חסדים או להמציא חשמל - היצירה שיצרו מתקיימת בנפרד מכל זה. איך אני יודעת? כי היא קיימת גם אחרי שהם אינם. מי שמאמין שהיצירה מקורה באלוהות - או בכח עליון אחר על פי בחירתכם - לא יתקשה לקבל את זה.

כי אנחנו צינור. אם אנחנו ברי מזל, לעתים כח היצירה שהוטבע בעולם עובר דרכנו. אנחנו יכולים לצקת בו מעולמנו הפנימי, מכישרוננו, מהרגישות האסתטית שלנו. אבל הצורה הסופית שתתקבל - יש לה חיים משל עצמה. הפרדת היצירה מיוצרה, זו החלטה מודעת כדאית מאוד לחיים. זו החלטה שיש לה סייגים מן הסתם; תמיד יהיו יוצרים שיעברו את הקו האדום הסובייקטיבי שלנו, ולא נסכים לקבל מהם דבר. עבור אחד הקו האדום יהיה נטיות פאשיסטיות, אצל אחרת אנטישמיות, אצל שלישי אלימות. אבל כאסטרטגיה לחיים - אני מוצאת שההפרדה הזו בין היוצר ויצירתו היא מבורכת, ובהחלט מרחיבה את ההיצע התרבותי שלפנינו. הרצון למחוק באופן גורף יצירה בגלל שהיוצר התגלה כאדם בעייתי, שקול להערצה עיוורת של אדם רק בגלל שהוא כותב יפה או יודע לשיר. האדם הוא רק צינור לחכמת השם בעולם.