ברגע האחרון, לקצין הנאצי נפל פתק מן הכיס

בית הכנסת במנצ'סטר, אנגליה, שעת ערב מוקדמת.

יהודי תלמיד חכם ירושלמי שנקלע למקום לתפילת מנחה שגרתית, התפלא מאוד לנוכח ה"קדיש יתום" שאחריה. הקשיש היושב במזרח נתן קולו בקדיש רועם ונלהב, כשעיניו עצומות בחוזקה, הוא מתנועע בשארית כוחותיו, וכל משא שנותיו שואג עמו "יתגדל ויתקדש" בהתלהבות עצומה.

האורח הביט בפלא בעיניים משתאות, אך התבייש לשאול, הן הוא זר כאן. כשנשנה המחזה בסוף תפילת ערבית, לא הצליח לכבוש את סקרנותו והחליט לפנות אל הקשיש ולשואלו לפשר הענין. הוא קרב אל הקשיש ושאל לשמו, ערך עמו היכרות ראשונה, ואחר כך פרש את תמיהתו ופליאתו וביקש הסברים מניחי דעת על הקדיש הנלהב והכל כך לא שגרתי.

"שב, טייערער איד" (יהודי יקר), השיב לו הקשיש בנועם, "אספר לך את סיפורי האישי, וכבר תבין", אמר, והצית עוד יותר את סקרנותו של האורח. לימים, סיפר האורח וציטט מילה במילה את סיפורו של הקשיש והסיפור במלואו לפרטיו מובא בספר "ברכי נפשי".

היו אלה הימים הנוראים ביותר עלי חלד, כשיבשת אירופה בערה ונחילי דם יהודי זרמו בחוצותיה. הצורר הנאצי ימח שמו פעל במהירות ובדייקנות לחתור אל "הפתרון הסופי", מתוך מגמה להכחיד כל שם ושארית לעם היהודי. ארובות העשן בתאי הגזים היוו עדות אפילה ואכזרית, למשרפות האימתניות שפעלו בחריצות, מעלות מיליוני יהודים על מזבח עקידת קידוש ה'.

אותו יהודי הגיע גם הוא למחנות העבודה, לשלב המקדים שלפני מחנות ההשמדה. קשה לתאר את המראות, הדעת לא סובלת והקולמוס לא יוכל לבטא את המחזות הקשים. יהודים בעלי שיעור קומה עבדו בפרך, נתונים למרמס הקלגסים וסופגים מכות בזו אחר זו. האבדות בנפש היו דבר שבשגרה, איש לא ידע האם ישוב בערב לדרגשו או שהיום הוא יומו האחרון.

אלה היו ימים בהם חשו יהודים כי זהו סוף העולם, כך ממש ולא במליצה. הרעב הצובט, המחלות הרבות, התנאים הנוראיים, עבודות הפרך והמשלוחים להשמדה, לא הותירו אפילו שביב אופטימיות, זיק של תקווה. "סירבתי להישבר", סיפר הקשיש בעיניים דומעות, "למרות כל המראות, התחושות, המחזות והאסונות הכבדים, המשכתי להאמין", הוסיף בקול מרוסק.

זה לא היה קל, להתחזק באמונה בתוככי התופת, אך הוא הבין כמה חשוב דווקא כאן להתחזק באמונה, וכמה קריטי לחדד את ההבנה כי יש לו אבא שבשמים שנמצא איתו כאן. רק העובדה שברור כי גם בתוככי החשכה הוא יכול להישען ולהתרפק על הידיעה כי אביו שבשמים מקיים בו "עמו אנוכי בצרה", נתנה לו כוחות, העניקה לו יכולת להתמודד.

כדי שלא לשכוח את המסר הזה, סיגל לעצמו את ארבעת המילים: "ישועת ה' כהרף עין", עליהן היה חוזר ללא הרף, לאחר כל אנחה, לנוכח כל גופה, עם כל קרקור רעב, היה עונה לעצמו ולחבריו באותן ארבע מילים נצחיות: "ישועת ה' כהרף עין".

הדבר כבר הפך לסימן ההיכר שלו, עד שכבר הפסיקו לכנותו בשמו והיו קוראים לו: "ישועת השם", אך הוא לא נפגע מכך, ההיפך, היה גאה. "אכן, אני מאמין כי השם עימנו כאן, בתוככי המחנה", היה אומר לסובביו, "ובלי ספק - ישועת השם..." והם כבר ידעו להשלים במקהלה את המילים הבאות: "כהרף עין", ואף הוא היה נענה לעברם ואומר: "אכן, התחזקו נא באמונה, כי ישועת השם כהרף עין".

והנה, ביום מן הימים הוכרז כי על כל חברי הבלוק להתייצב בשורה עורפית, כי עוברים ל'מקלחת המרכזית'. היהודים האומללים כבר ידעו מה הכוונה, כבר הבינו לאן הם מובלים. הארובות הגבוהות והעשן המיתמר מה'מקלחות' לא הותירו מקום לספק, אכן, היום בא גורלם למסור נפשם על קידוש השם. הם הובלו בשורה מסודרת, כשבחזית ומאחור מפקחים עליהם שומרים נאצים חמושים, לבל יחמוק אי מי מהשיירה, לבל יימלט יהודי בחזרה לארץ החיים. הנה הם כבר עומדים בשערי המשרפות ונכנסים בזה אחרי זה. "נו, מה אתה אומר עכשיו?" שאלו אחיו היהודים את מר 'ישועת השם'.

"מה זאת אומרת?" שאל לעברם בפליאה, "גם עכשיו, בשערי המשרפות, אני קובע ואומר וזועק וקורא: 'ישועת השם כהרף עין'. אפילו חרב חדה מונחת על צווארי ועד טיפת דמי האחרונה אזעק: 'ישועת השם כהרף עין'".

הנה הם כבר נכנסים לתאים המעשנים, ובעוד רגע תיסגר הדלת החשמלית. כל היהודים נדחקים הכי קרוב לדלת, למרות שברור כי לא ניתן להימלט, והדלת תינעל במנעול חשמלי עוצמתי ואז יפעילו הנאצים את הגז הנוראי, ובתוך דקות אחדות יהפכו אותם לקדושים שעלו השמימה על קידוש השם.

ואז, רגע לפני סגירת הדלת, נפל לשומר הנאצי שבפתח פתק מהכיס. פתק, סתם פתק שנהדף עם הרוח כמה מטרים לאחור. "יהודון מלוכלך", הלם השומר בקת הרובה על מר 'ישועת השם', "לך תרים לי את הפתק ותחזור מיד". בצעדים מדודים יוצא היהודי מתא הגז לעבר הפתק הסורר, כשהשומר מזרזו לרוץ אחר הפתק המתגלגל עם הרוח. הוא גוחן לעבר הפתק, תופסו וממהר להשיבו אל החייל הנאצי, אלא שבדיוק אז לחצו כבר על המתג החשמלי הנועל את הדלת והיא נסגרה. מר 'ישועת השם' עומד מחוץ לדלת הנטרקת ומשיב את הפתק לנאצי השומר.

הלה מנסה להודפו פנימה, אך הדלת חשמלית והיא נסגרת בעוצמה. היהודי נותר בחוץ, ומבעד לסדק האחרון של הדלת הוא שומע את אחיו זועקים רגע לפני עלייתם על המוקד: "א קדיש'ל פאר אונז, א קדיש'ל פאר אונז" - אל תשכח לומר קדיש אחרינו, ואז הדלת נסגרה לגמרי. הם בפנים, מסרו נפשם על קדושת ה', ה' יקום דמם, והוא בחוץ - חייו נתונים לו לשלל.

הקשיש סיים את סיפורו האישי, ניגב את הדמעות שכבר לחלחו את קצוות זקנו, נאנח ואמר: "נו, עכשיו הבנת למה אני אומר קדיש כה נלהב על מי שהייתי אמור להיות ביניהם ולעלות עימם השמימה? אוי, ריבונו של עולם", הוסיף באנחה, "נקום נקמת דם עבדיך השפוך". "אוי, ישועת השם כהרף עין", שב הקשיש על ארבע המילים שהיו לו למשען ומחסה בימים הקשים, "הרי ראיתי זאת בעיניים, והיום בראותי אנשים מודאגים, לחוצים, צרות עוברות עליהם, קשיים ומשברים, אני משיב לעברם באותה מטבע לשון ואומר: "הריני עד כי ישועת השם כהרף עין. התחזקו באמונה, דעו כי יש מנהיג לבירה, יש בורא עולם שקובע ומכוון את סאת הצרות של כל אחד ואחד, ואם תתחזקו באמונה בוודאי תיוושעו", סיים הקשיש בחיוך רפה.

מתוך הספר "24/7" של הרב צבי נקר.