בין המלך יוחנן הורקנוס לבג"ץ שליט

עוד לפני המצאת הגלגל לפני שנות דור, ההיסטוריה היא בעצמה, כידוע, סוג של גלגל ענק. כבר לפני למעלה מאלפיים שנה, היה מי שחשב שניתן לפתור את בעיית הגויים בארץ על ידי גיור אינסטנט. היה זה יוחנן כהן גדול, או בשמו האחר יוחנן הורקנוס, שגייר את האדומים, ככל הנראה בכפייה. כוונתו של יוחנן, מי שהיה נכדו של מתתיהו החשמונאי, בנו של שמעון, אחיו של יהודה המכבי שלחם בתרבות יוון וטיהר את המקדש, הייתה ככל הנראה לטובה. האדומים חיו באזורים נרחבים בדרום הארץ, לשם הגיעו בזמן גלות ישראל לאחר חורבן הבית הראשון, וגבולם הצפוני לא היה רחוק במיוחד מירושלים. יוחנן כהן גדול, שחפץ בהרחבת הממלכה החשמונאית הקטנה, בחיזוק הגבולות ובביצור הרוב יהודי בארץ, פעל לגייר את האדומים ולצרפם לתוך קהל ישראל. על פי המסופר על ידי יוספוס פלביוס, הלא הוא יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי מתקופת הרומאים, יוחנן השאיר להם שתי אפשרויות – לקבל עליהם עול מצוות, למול עצמם ולהתגייר, או לעזוב את הארץ. לדברי יוספוס, בחרו האדומים באפשרות הראשונה. את התוצאות, כולנו יודעים. עם התעצמות האימפריה הרומאית, בחרו האדומים את "הצד הנכון". הורדוס בן האדומים השתלט בסיוע הרומאים על המלוכה, רצח את כל משפחת בני חשמונאי ואת מרים אשתו, התאכזר לפרושים ולחכמי התורה ורצח רבים מהם, וכל ימיו התחנף לתרבות ההלניסטית היוונית-רומאית. על פי סיפוריו של פלביוס, היה לגרים האדומים חלק משמעותי באווירת הרצח והשנאה שפשתה בירושלים בימי חורבן הבית השני, והם תרמו תרומה נכבדת לחורבן הבית וגלות ישראל מעל אדמתם.     

בכל הדורות הקפידו חכמי ישראל לבדוק היטב את הבאים בשערי הגיור. מי לנו אוהב גרים כרמב"ם, אך הוא קובע נחרצות כי אף על פי שגר שלא הודיעו לו את המצוות - הרי זה גר, על גרים כעין אלו קבעו חכמים שהם קשים לישראל כנגע צרעת. "צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאווה, וכן רוב הניסיונות, האספסוף היו בהן תחילה". על הדיינים להשתכנע בכנות כוונותיו של הגר, ובספרי הפוסקים האחרונים מספר תשובות לא מבוטל האם יש לבטל למפרע גיור של אדם שנראה כמוכח לחלוטין ממעשיו כי בעת הגיור לא עלה בדעתו אפילו לרגע לקבל על עצמו תורה ומצוות. במקרים מסוימים הגיור אכן בוטל למפרע.

ההיסטוריה חוזרת, וגם היום ישנם רבים הרואים בגיור כעין הליך טכני, מדמים את הגיור כמין מעשה גויי חסר תוכן, כאילו די לו לאדם לשנות את כל עברו, את קישורו הלאומי, התרבותי, הדתי וההיסטורי באמירה בודדת של כמה מילים, טבילה במקווה וברית מילה לגברים, ותו לא.

לכן, לא יעלה על הדעת לצרף לעם ישראל בהליך פורמלי טכני, חלול וחסר שינוי פנימי עמוק, אנשים שכל רוחם זרה לרוח ישראל ולמצוותיו, קל וחומר שלא ניתן לצרף אנשים שמתנגדים בפועל באופן אקטיבי לשמירת מצוות ולאופייה היהודי של המדינה. כל שכן שאין לצרף אנשים שאמנם חיים כאן, אך מתנכרים בפועל לעם ישראל, או שאין להם כל זיקה בסיסית למושג המהותי המכונה בשם "ישראל". יש בכך פגיעה גדולה והונאת הגר עצמו, הבטוח כי מכאן ואילך הוא יהודי, ולא כן הוא, ופגיעה לא פחות גדולה בעם ישראל בנקודה הרגישה והמהותית ביותר, שאלת "מיהו יהודי" וקדושת טהרת זרע ישראל.

נא להכיר: בג"ץ שליט

ליברמן ושאר מרכיבי השמאל החילוני בממשלה, שחולמים על גיור אינסטנט מהיר וחלול, גם הם לא המציאו את הגלגל. עם קום המדינה וחקיקת חוק השבות, פרץ בישראל ויכוח גדול שנודע בשם פולמוס "מיהו יהודי". חוק השבות, שנחקק עם קום המדינה, לא הגדיר מיהו יהודי. באופן מפתיע, פנה ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לכחמישים חכמי ישראל, מרביתם רבנים חשובים ואנשי רוח, כדי שיכריעו ויחוו דעתם בסוגיה. מרביתם קבעו, כצפוי, כי יהודי הוא רק אדם שנולד לאם יהודייה, וכך במשך קרוב לעשרים שנה, בישראל הוכר כיהודי רק אדם שנולד לאם מזרע ישראל או אדם שעבר גיור כדת וכדין. באותם ימים, הגרים היו מעטים. מדינת ישראל הייתה במצב כלכלי ירוד, ומדינות ברית המועצות היו סגורות מאחורי מסך הברזל.

ואז הגיעו שופטי בג"ץ. בפסק דין מפורסם המכונה בשם "פסק דין שליט", הגיע אדם בשם בנימין שליט, קצין צה"ל שהיה נשוי לגויה, וביקש לרשום בתעודת הזהות שלו את ילדיו כבעלי לאום יהודי. משסירבו במשרד הפנים לעשות זאת, עתר לבג"ץ, שם טען כי מבחינתו הוא וילדיו יהודים. שופטי בג"ץ, ברוב של חמישה כנגד ארבעה, קיבלו את העתירה, והורו למשרד הפנים לרשום את ילדיו של שליט כיהודים במרשם האוכלוסין. באותו פסק דין שערורייתי, קבעו השופטים שאת המושג "יהודי" בחוק יש לפרש על פי הפירוש החילוני, ולדידם אדם יכול פשוט להחליט שהוא יהודי, ככה פשוט וכמה קל. אחד השופטים כתב כך: "קביעת השתייכותו של אדם לדת פלונית וללאום פלוני נובעת בעיקר מהרגשתו הסובייקטיבית". שופט אחר כתב: "אין להחיל את ההלכה הדתית על מושגים כמו לאום ואפילו דת, האמורים בחוק חילוני". שופט שלישי הגדיל לעשות וכתב כך: "למושג לאום יש לתת משמעות רגילה המתאימה לרוח הזמן והמשקפת את הדעה המקובלת על החלק הנאור של תושבי הארץ". 

הסנונית הראשונה

פסק דין "שליט" הוא רק סנונית המבשרת על בוא החורף, סיפתח לסדרה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות שניתנו במהלך השנים, ששורשן אחד: רצון ליצור הפרדה בין הדת ללאום, השקפה הרואה את המדינה ה"יהודית" כסותרת למדינה ה"דמוקרטית", ומגמה ברורה לדחוק ולצמצם ככל שניתן את היהדות וההלכה מהמרחב הציבורי במדינה.

בעקבות הפסיקה, שעוררה גלי הדף בחברה הישראלית, שונה החוק על ידי הכנסת, וכדי לחסום את בג"ץ, נכתב בו במפורש כי יהודי הוא רק בן לאם יהודייה, או מי שנתגייר. באותם ימים, שופטי בג"ץ עדיין לא למדו את הפרקטיקה המקובלת היום בבתי המשפט, וטרם העזו לבטל או לעקוף את חקיקת הכנסת בתעלולים משפטיים.

החוק שונה, ותשקוט הארץ עשרים שנה, אך אין חשש. שופטי בג"ץ ויתרו, אך ממש לא התייאשו, והמאבק עתיד להתחדש, וביתר שאת. פעם אחר פעם הם עתידים להמשיך לנסות ולקבוע עבור עם ישראל איך אמור "האדם הנאור" לחשוב. על כך, ועל עלילות המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, בשבועות הבאים.