שווה סיפור: חשבונית של חיים

אני אדם פשוט העובד לפרנסתי כשומר באחת מרשתות המזון הגדולות. נער הייתי, אך כעת כבר רואה את שלב הזקנות מעבר לפינה. אני לא צעיר בשביל לעבוד בעבודות עם כוח או אנרגיה כפולה ומכופלת. המשרה הזו טובה לי, במצב שלי היום לא יכולתי לבקש מעבר לזה.

תפקידי הוא לשבת בשער היציאה מן המרכול, ולבדוק יוצא-יוצא, האם החשבונית שברשותו תואמת לעגלת הקניות שלו. מובן שהיציאה מותנת בוויזה - הלא היא החשבונית. מי שאין לו, מוזמן אחר כבוד לחזור לקופה בה ערך את הקנייה, או לחילופין להיפרד מן המוצרים שבידיו.

לא אחת הקונים מתעצבנים שאינני נותן להם לצאת ללא החשבונית, והם נאלצים לחזור אחורה ולהתעכב עוד קצת כדי לאתר את הקבלה שאבדה. בתחילה הייתי נבהל מהגערות והכעס של הקונים. אט-אט פיתחתי מנגנון נוקשה יותר, בו לימדתי את עצמי שהם לא כועסים עלי כלל, אלא על המצב שמצריך אותם לחזור אחורה אחרי שהמתינו כל כך הרבה זמן בקופה, והיו בטוחים שאוטוטו הם בחוץ, והנה אני מחזיר אותם לאחוריהם. מרגיז, לא כך?

אני משתדל להיות תמיד סבלני ומאיר פנים, גם במצבי קיצון, כשהחנות עמוסה עד להתפקע וכולם רוצים לצאת יחד, ושוב אני נדרש לבדוק כל אחד בנפרד, מה שמאט את קצב היציאה ויוצר "פקק" אנושי בדרך החוצה. אז הדחיפות מורגשות יותר, והלחץ של הקונים גובר, ואיתו ההערות, ההקנטות וכל הנלווה לכך. אני עושה כל שביכולתי כדי לעבוד בזריזות וביעילות, מבלי לפגוע באמון שנתנו בי הממונים עלי. אני משתדל לא לפספס דברים ולהישאר עירני, גם כשהשעות הקטנות של הלילה מארחות את מחוגי השעון שלי.

ועדיין, אני אוהב את עבודתי מאוד. אני אוהב אנשים, וככזה - עבודתי מספקת לי אינסוף אפשרויות של התאמת פרצוף לעגלה. הראה לי מהי עגלתך - ואומר לך מי אתה... היות שאני הישורת האחרונה, רגע אחרי תשלום חשבון ורגע לפני היציאה הסופית, אני חוזה לא אחת בסצנות משפחתיות אישיות שמספרות לי המון על החיים המתגלגלים לפני. משום מה אף אחד לא באמת מחשבן לאדם מבוגר העומד בשער עם חותמת, ומשכך אני שותף, מרצוני ושלא מרצוני, למחזות אלו ואחרים.

אני מודע לצומת הרגיש שבו אני עומד, ולכן אני עובד עם כל החושים והלב. סיפורים יש לי למכביר, אבל כעת אני רוצה לספר את הסיפור ששינה את חיי, נכון יותר לומר, הוסיף לחיי.

באחד הבקרים, השגחתי בילד כבן עשר העומד באזור הקופות, הולך ושב. הבטתי בו וראיתי מצוקה. ניגשתי אליו. בידו היו שתי קופסאות של תחליף מזון לתינוקות. "צריך עזרה?", שאלתי אותו ברוך. הוא הביט בי בעיניים גדולות ושתק. ניסיתי שוב: "אבד לך הכסף אולי?", ושוב הוא הביט בי, עיניו זועקות לעזרה והוא נשאר דומם. ליטפתי את כתפו – הוא התאבן. הבנתי שקורה כאן משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה.

החלטתי לעשות מעשה. לקחתי ממנו את שתי הקופסאות. "בוא איתי, אני אשלם בשבילך, ואחר כך נראה איך תחזיר לי". הילד לא ענה, והלך אחרי, בשלב הזה, הלב שלי נכמר. שילמתי לקופאית את העלות של התמ"ל, ונפרדתי מהילד לשלום. בכל הזמן הזה - הילד לא החליף איתי מילה. המקסימום שלו היה מבט. ותאמינו לי, זה היה מספיק.

המבט שלו היה עוצמתי כל כך, שזה צמרר אותי מבלי דעת למה ואיך, והלב שלי התכווץ מכאב. עם המבט הזה הלכתי הביתה, ואיתו תפקדתי יום שלם. הוא תפס אותי כל כך, שסיפרתי לאשתי על המקרה שקרה לי היום. היא כמובן הבינה את כאבי, לשנינו היה עבר שידע מהו מחסור. "מקווה שישימו לב אליו, אולי השכנים יגלו", אמרה אשתי, בניסיון לנחם את המציאות. שתקתי. מה עוד היה לי לומר?

שבועיים אחר כך גיליתי אותו שוב, באותו עמדה ובאותה תנוחה, בדיוק כפי שראיתיו לראשונה. עכשיו כבר הבנתי שזה "זה". ניגשתי אליו עם החיוך הכי גדול שלי. "אני שמח שחזרת", טפחתי על שכמו, "בא איתי, נלך לשלם". ושוב, הוא הביט בי שותק, ואני נקרעתי. שילמתי על תחליפי החלב ודחפתי לו גם שוקולד שיהיה. הילד הביט בשוקולד – הביט בי – ולבסוף החזיר לי את החפיסה. הוא סובב ראשו באיטיות. "לא!", הבנתי. "תבוא שוב", לחשתי לו.

והוא בא. שבועיים אחר כך, כמו שעון הוא התייצב בסופר. הפעם הוא כבר ניגש אלי, עדיין לא דיבר. החלטתי לשבור את השתיקה שלו. אני חייב. התחלתי לדובב אותו. "דרך ארוכה, אה?", שאלתי אותו בחביבות, תוך כדי שאנו פוסעים אל שורת מדפי התמ"ל. הוא הנהן בראשו. "נקודה לזכותי", ציינתי לעצמי. הנחתי את שתי הקופסאות בידיו. "לא יהיה לך כבד?", שאלתי בדאגה, "כמה דרך יש לך?", ניסיתי שוב.

"חצי שעה. אני הולך ברגל".

הרגשתי שאני עומד להתעלף, הילד ענה לי לראשונה! המשכתי לשוחח איתו כמו חבר. בסוף השיחה ידעתי איפה הוא גר.

עם המידע הזה הגעתי הביתה, וסיפרתי לעזר כנגדי. אשתי מכירה את האזור והשכונה, שנים שהיא עבדה בבתי המשפחות שם כעוזרת בית. שמה של אשתי הלך לפניה כאשה טובת לב עם יראת שמיים טהורה וזריזות שאין דומה לה, כולם ביקשו רק אותה. כעת, כשהיא כבר עברה את הגיל, היא הפסיקה לעבוד בעבודה הדורשת מאמץ גופני תמידי. מידי פעם היא היתה עושה "הבלחה", ותמיד זה היה למטרת חסד נטו. "אני הולכת לשם", הודיעה לי. "מחר בבוקר".

מה היה עלי לומר? היא כבר החליטה. בבוקר היא כבר התייצבה שם, דופקת בעדינות בדלת. קול פעיית תינוק נשמע מהבית, אבל אף אחד לא ניגש לדלת. אשתי דפקה חזק יותר, התינוק עדיין בכה, והדלת דממה. אשתי נשארה לצד הדלת, לא מוכנה לסגת, לא מוכנה לוותר. פעיות התינוק הפכו לצרחות. היא החליטה להיכנס. היא נקשה ופתחה לאט. "מישהו כאן?", שאלה בקול לחלל הבית. רק בכי התינוק ענה לה.

הבלגן קידם אותה בצהלה. היא נכנסת עמוק יותר, כדי לגלות אישה אחת שמוטה על כורסא, עיניים חלולות ומבט כבוי. אשתי ניגשה מיד לתינוק, הרימה אותו, ליטפה. הבינה את הסיטואציה גם בלי מילים. המציאות זעקה לפניה. היא ניגשה לאישה וליטפה את ידה. "קוראים לי מזל, אני כאן כדי לסדר קצת את הבית והתינוק. יש מצב שאצטרך את עזרתך כדי לדעת איפה נמצא כל דבר". האישה נדה בראשה, וזהו. ומזל, כמו מזל, לא דיברה הרבה. היא טיפלה בתינוק קודם כל, רחצה, האכילה ולבסוף השכיבה. ואז היא הסתערה על הבית כמו גנרל בקרב. לאחר ארבע שעות היא יצאה משם, סחוטה אך מרוצה. הבית התחיל לקבל צורה. היא הבטיחה לאישה שם לבוא שוב.

וכך יום יום, אשתי הלכה אליה, ניקתה, סידרה ובישלה. בשקט, בלי לומר דבר. מתברר שהמשפחה לא ידעה איך להתמודד עם המצב. הם בחרו בשתיקה. ומוטי, זה הילד שאני מכיר, תפס יוזמה ודאג לאוכל לתינוקת. וכך, בעזרתה של מזל, הבית נכנס לתלם כלשהו. לאט לאט הם למדו לבקש עזרה. הבית התמלא במוצרי מזון מארגונים ואנשים טובים, והאישה התחילה לקבל את העזרה האישית שהיתה נחוצה לה כל כך.

אבל מזל לא עזבה אותם רגע לבד. בנאמנות היא הגיעה אליהם מדי יום ביומו, מוודאת שהבית צועד על קיבתו ושהסדר שהיא הכניסה לתלם - נשמר. היום שאני זוכר כמו אתמול הוא הרגע שבו מזל נכנסה הביתה ועיניה דומעות. "אתה לא תאמין", היא אמרה לי. "היום היא הגישה לילדים את ארוחת הערב", היא בכתה מהתרגשות.

זו הייתה נקודת המפנה הראשונה. הניצנים החלו לפרוח עלי כותרת. מכאן זה רק פרץ קדימה. הפכנו להיות משפחה קרובה, מזל ואני היינו כסבא וסבתא לכל דבר ועניין. ומזל, כמו סבתא אמיתית, לא גמרה לדאוג ולבדוק שוב ושוב שהכל בסדר...

בשבת שעברה קיבלנו הזמנה מיוחדת. הם ביקשו שנתארח אצלם לשבת. מזל ואני התרגשנו עד כלות. אף על פי שאני וגם מזל לא ממש אוהבים להיפרד מהבית שלנו, גם אם זה לשבת אחת, עדיין, לקבל הזמנה כזו - זה מרעיד את הנפש מאושר. לא יכולנו לומר לא. מובן שמזל הכינה והביאה, ודאגה לכל מה שעלה בדעתה, ואני הגעתי עם חשבונית ארוכה-ארוכה של קניות ומשאלות לב של ילדים... זו היתה אחת השבתות של חיי. נהנינו כל כך. לאחר שנים של עבודה מאומצת שלא נגמרה, המשפחה התחילה לפרוח. אמא שלהם חזרה, ואנחנו קטפנו את הפירות.

אז אם שאלתם - זו היתה נקודת המפנה השנייה, ואולי הנקודה הכי חשובה. וכאיש של חשבוניות - חשבתי שקניתי מצווה, אבל זכיתי לחזות בתקומה של משפחה. חתמתי על החשבונית הכי חשובה של חיי.