לאיין את הפון: האם אנחנו יודעים רק לשבור את הטלפון החכם, או שאנחנו מבינים גם איך לספק לו תחליף?

מנהג נפיץ נפוץ בישראל בשנים האחרונות - לשרוף או לנפץ את הטלפון החכם כאקט סימבולי לנטישת הרע, והכרזה על שיבה למוסכמות היראה. אלא שהמנפץ הצעיר עושה פעולה חיצונית שלא בהכרח נמצאת בהלימה עם נהיית לבו, ואולי אף עם צרכיו. חיצונית הוא מסכים לעשות אקט שפנימית הוא לא בהכרח שלם איתו.

ולפיכך, לרוב האקט הזה מחזיק מעמד רק עד ההזדמנות הבאה לרכוש מכשיר נוסף.

שני נתונים בידינו כחוק. האחד הוא חוק האינרציה - בפיזיקה זו הנטייה להתמיד במצב קבוע. בהשאלה - לרוב האדם יעדיף את הרע המוכר על הטוב הלא ידוע.

שניים - אין וואקום בעולם. זמן שהיה מלא בתוכן מסוים - הלך התוכן, נשאר חלל ששואף להתמלא. בהעדר תחליף - ינהה האדם בחזרה למוכר הידוע, לאוטומט המרגיע.

רוב רובם של אוחזי המסך אוחזים בו כי הוא עונה על צורך גדול שנוגס ומכלה כל חלקה טובה בלבם.

כשהם מגיעים לחדר האימון, שנותן להם מקום בטוח להסתכל פנימה - מעבר לחומות - הם פוגשים בתוכם לא את הרצון להתפקר, חלילה. הם פוגשים כאב הרבה יותר מגוון וגדול. אך לצורך הדיון כאן, אם נניח לרגע לכאבים הנובעים ממורכבות משפחתית, מגנטיקה, מקשיי קשב ואתגרי למידה, מדחייה חברתית או רצון למצוא חן; אם נניח לרגע שהכל כשורה ואין כל הכאבים הגדולים הללו, ניקח את הנער הנורמטיבי, שלא ניכרת סיבה אובייקטיבית שדוחפת אותו למצוא מפלט במכשיר הקטן - נמצא שיש עוד כאב אחד עיקש וצורב שכובש כל פינה, והוא - השעמום. הריק. חוסר חיבור למשמעות.

זה אבסורד - כי כחלק מעם סגולה, שתורתו הנצחית עמוקה מני ים ורוחה רחבה ועשירה, גבוהה מעל כל אומה ולשון ומגוונת שספריה רבים וחדרי הבית מלאים כרכים כה רבים של חכמה משובבת נפש, שעונה על כל תהיה ומבררת כל קושיה שתתכן בבריאה ובנפש - אתה תוהה, איך אפשר להיות משועמם כשאתה מוקף בפארק השעשועים האין סופי של הרוח?

(צילום: shutterstock)

אך הסומא אינו יכול להנות מהמראות המלהיבים. זקוק הוא לתיווך, להנגשה של מגרש המשחקים. בהעדר הכלים הנכונים - הספרים יישארו סגורים, והלבבות - מנותקים. ויוותר הנער כלוא בד' אמותיו המוכרות, הלא מאותגרות, המשעממות וחסרות המעוף. הוא יחפש מפלט אל מה שזמין לו ופתוח, ומה שיספק לו דלק לחוויה מרגשת, שתזיז בו משהו - גם אם זה רע לו, גם אם מסוכן, גם אם זה רחוק כמרחק שנות אור ממה שניסו ללמדו בכל שנותיו עד כה. אם זה מרגש וממלא את זמנו ומרחיק מליבו את הריק המכאיב, שם מוות נחווה כחיים- שם מקום מנוחתו ושם שמחת ליבו. כי רק שם הוא הוא חווה חיים.

בלהט הדברים - כאשר אדם עומד אל מול מצב קצה - כשאין ברירה והמצב הישרדותי - שם אין שאלות, האדם נהדף קדימה ועושה כל מה שצריך למול מה שמייצג את חוסר הצלחתו בחיים - ואם זהו הפון המעכב, ואם זה אומר לנפץ - אז יהרוס ויחרב.

מה קורה לאותו בחור כאשר הוא מנפץ את הפון? מה קורה לילד כאשר הוריו החליטו ש"מספיק ודי מהמסך"? אך מה יקרה ברגע הבא, בלילה, לבד, מחר? האם באמת איינו (הפכנו לאין) את הפון מחייו?

האם באמת נתנו מענה לדחף הראשוני ששלח אותו לעיין באותו מסך? אנחנו מאוד טובים ב"מה לא". האם יש לנו את התשובה ל"מה כן", מה במקום?

על מנת לאיין את הפון מחייו - לא די לנפץ אותו. עלינו למלא את הוואקום שנוצר בהעדרו, למלא את הריק שהיה שם לפני שבא הפון ומילאו. על מנת שיהיה פנוי לראות מחוץ לד' אמותיו, ויתעניין במה שמעבר אליו, עליו להיות מחובר בראשית אל מי שהוא, אל האדם שבו, אל הנפש העורגת שמתאווה קודם להכיר את עצמה הטוב. את הכוחות והעוצמות שבו לא כקלישה שחוקה שזוכר מילדותו, אלא אל מי שהוא כרגע. גם אם מעשיו אינם מרנינים במיוחד - יש בו טוב שמחכה לאדם אחד שיזהה אותו ויטפח ויגדל אותו - לא רק ייתן רטייה לרגע על הפצע המדמם, אלא ייתן קרקע לזרע שרוצה להישתל ולצמוח, יחד עם כלים שיאפשרו את זה.

בואו ניתן לו חלום. כי הנפש שואפת להתפתח ולזרום, לחיות באון. אם בחרה בישימון - זו רק בגלל שיש שם קושי שלא קיבל למענה הולם.

בואו נתמודד עם הפחד והכלים החסרים שמונעים ממנו להיות אדם פעיל ויצרני בחייו, שזורקים אותו להיות צופה פאסיבי של חיים אחרים. כל עוד הוא מחפש ומחטט ומתרגש - הוא חי וניתן להסיט את השיח והאנרגיה למקום בונה. כן, צריך לשלול את הרע, אך לא להסתפק בזה ולא רק משם הישועה. כשיהיה ענין ומענה לצורך האמיתי של הנפש להיות יצרנית (אם ברוח אם בגשם) וכלים להוציא חלומות ורעיונות אל הפועל - כל השאר יהיה מיותר. לעומת הריגוש והחידוש והמימוש של אותה הנפש -. יהפוך הפון ודומיו לאין ולאפס. התהליך הזה כולל מספר נדבכים:

• זיהוי הקשיים והתפקודים הלוקים שמונעים מהאדם להשיג את מטרותיו.
• חיבור לסביבה יצרנית, תומכת, מקדמת ומקבלת.
• פעילות שמביאה את אותו אדם אל חוויית החיים ומשמעות מקדמת.

כשיש עניין, אין עניין. אך עדין הוא תקוע אם אין ביצוע.

ראשית עלינו לבסס חיבור אל הנפש פנימה, לראות את האדם המופלא שמעבר לקליפה, שמעבר להיאחזותו בסממנים חיצוניים שליליים. בעבודה אימונית ל-ADHD זו נקודת הפתיחה. כשאנחנו רואים את הטוב הזה באמת, אפשר לכוון גם את האדם לזהות את זה ולקבל כוח פנימי מהטוב הקיים כבר. או אז אפשר להתחיל להתמודד גם עם החלקים החסרים, הלוקים, המאותגרים, של התפקודים הניהוליים שלו. לבעל ADHD יש המון ידע, אך חסר לו ביצוע. הוא יודע להבחין בין מה שטוב ומה שרע לו, אך הוא לא יבצע. לכן העבודה היא לזהות את המנגנונים הפיזיולוגיים-פסיכולוגיים שמונעים ממנו ביצוע, ולהתנהל איתם בצורה חכמה ומקדמת. לא מנציחים את הכשל, אלא מתמירים אותו צעד-צעד לכיוון הנכון.

כשיש חיבור, אפשר לנתב את הכוחות הפנימיים אל העולם החוצה.

על מנת לבסס חיבור משמעותי ובר קיימא, לא די שהמוסד הלימודי יתפקד רק כקייטנה שמרחיקה מהרע, לא רק טיול של יום או הסחת הדעת לשנייה, אלא מקום בו יש כלים למימוש הטוב עם חיבור ועוצמה, עם תוכנית פעולה סדורה ועקבית להגשמה. עם מקום לחוזקות והכוחות שיש לאותו נער להציע.

זה מזכיר לי את אחד הסיפורים היפים שהבאתי בספרי, "לתפקד כמו מנהל" - על מתאמנת שהיתה כפסע מנשירה, אך עשתה עבודה נפלאה, הצליחה לאיין את הפון וגרורותיו, לפתח יציבות ערכית ותורמת, יחד עם צוות תומך שלא ויתר עליה. וכך היה:

התחלנו את התהליך, כי זה היה התנאי של הסמינר שתמשיך איתם את השנה.

אחרי זמן-מה באה ההצהרה שלה: "הכי הייתי רוצה להיות מדריכה", כך הצהירה.

אני תוהה, מתבוננת בתלתלי הזהב הפזורים על גבה, על הלק שמעטר את ציפורניה, על הלבוש שמתגרה בגבול. ואני תוהה… היש מי שיראה מעבר לקליפה וייתן צ'אנס ללוחמת הקטנה?

"איך את מסתדרת עם האיחורים והחיסורים עכשיו?", שאלתי.

"נרשמתי לחדר כושר", השיבה. "חייבתי את עצמי לשיעור ב-6:30. מגיעה בול בזמן. עם מרץ. ותדעי שה' שומע לתפילה שלי. אני מרגישה את זה. בתקופת המבחנים שהיתה, החלטתי לוותר על הבושה ולבקש הקראה. יצאתי עם ממוצע של 87. אהה, לא נס?!".

בטח נס! את כולך נס. גיבורה שנאבקת, ששום צעד לא מובן מאליו, שום דבר לא בא לבד. העבודה וההתעקשות להצליח, המבט שדבק באופק ורואה מעבר לקושי ולמגבלות. זה מדהים בעיני.

"הכי הייתי רוצה להיות מדריכה".

"מה את צריכה לעשות כדי להגיע לשם?".

בפנים היא כבר היתה שם. יש לה כיוון והבנה, יש לה עבודה והתמדה, היא בעלת ביטחון ואמונה. כל שנותר היה להשיל את הקליפה. עם הזמן הקליפה הפכה למיותרת. היו לה הצלחות אחרות לבנות מהן דימוי עצמי וביטחון, ולהביא את עצמה לעולם ממקום בטוח ובנוי. זה היה רק עניין של זמן. והיא עשתה את זה. ב"ה שבסמינר הבינו ולא ויתרו עליה.

הלוחמת הקטנה מצאה את דרכה להתמודד עם הקשיים המעכבים שלה, ומעבר לזה מצאה שליחות וייעוד בהדרכה, שלכאורה נראתה כחלום חסר שחר. אך עם תמיכה ופתיחות של הצוות לעבודה משותפת - זה קרה.

מישהו חכם אמר - עדיף לשחק תופסת עם החלום, מאשר להסתפק במחבואים עם הפחד.

הפחד שלנו מובן. האחריות גדולה, הסיכון רב ודי בתפוח רקוב אחד לקלקל את הסלסילה כולה חלילה. אך ברוך ה' שלא בתפוחים עסקינן, אלא בנשמות טהורות - שרוצות טוב, שרוצים שיראו כמה הם טובים ויפים וזקוקים למקום של כבוד והערכה.

(צילום: shutterstock)

זו גבורה להתגבר על הפחד ולא ללכת בדרך הקלה. גבורה מעצם הגדרתה היא האומץ לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי - לאפשרי. הורים גיבורים ואנשי חינוך וטיפול טובים - מעזים ועושים את זה. בראיה הרחבה מחד, וממוקדת מאידך - עוזרים לנער להתגבר על הפחדים שלהם. הפחד של הנערים עצמם שמא לא יצליחו, שמא יידחו, שמא ייכשלו שוב - זו חוויה שהרבה פעמים גורמת להם לברוח, להימנע, לדחות - בתואנה ש"זה לא שהם (המערכת, המשפחה, החברה) לא רצו אותי - אני לא רוצה אותם. ואם הייתי רוצה, כן הייתי מצליח". אך זו רק מסכה. בפנים נמצא לב שבור שמחפש מקום, הבנה, אהבה, הרגשה שאני משמעותי וחשוב למישהו.

במקרה של מני - שני הצדדים לא רצו. ראש הישיבה טען בדחילו ורחימו שמא ואם מותר לומר כדבר הזה - אולי זה מקרה שלא שייך להישאר בלימוד, אולי לבחור אין מסוגלות, שמא צריך לצאת מהמערכת הישיבתית.

מני מצידו לא רצה - כי נמאס לו לבזבז את זמנו לריק בין שעמום בלימוד שאין לו בו חפץ. להפסקות משמימות אף יותר בן סרב לישון או לשחק שש בש כאחרון התגרנים בשוק. הדרך היתה קצרה למציאת עניין בכל מה שיש לפון משוכלל להציע.

בעבודה האימונית ל-ADHD עלתה ביתר שאת הסתירה הפנימית בין האינטליגנציה הגבוהה שלו - לפעילות חסרת התוכן והכיוון. הפרעת הקשב שלו שלא טופלה כראוי בלבלה אותו ואת הסביבה לחלוטין. לעיתים הוא היה בתפקוד על, חברותי ומשעשע, ולעיתים מנותק ומתנכר לכולם.

בעבודה אימונית, מני הכיר מחדש את הכוחות שלו ולמד לדייק את הצרכים שלו. הוא למד מה יש לטיפול תרופתי להציע, ועזר לרופא לדייק את ההתוויה כך שיוכל ליהנות ממה שיש לתרופה להפרעת קשב להציע לו. הוא פיתח את האומץ לדבר על הקושי שלו, במקום לברוח ולבקש עזרה באופן כללי. ובמיוחד בישיבה - בשינוי צורת הלימוד וזיהוי חברותא שעזר לו לסיים מסכת (לראשונה בחייו בישיבה גדולה). מהמקום הזה של פתיחות ורשות לעשות דברים קצת אחרת - ראש הישיבה הסכים שבהפסקת צהרים מני יהיה מדריך במסגרת מקבילה לישיבה הגדולה, והוא הפך למדריך מוערך ואף לקח חלק משמעותי בניהול האדמיניסטרטיבי. מני זכה לנהל את עצמו וגם למצוא את מקומו בעולם בצורה יצירתית, משמעותית ומלאת ערך עבורו, שאפשרה לו להתקדם לחיים בריאים ולבנית בית של תורה - בלי לעזוב את הלימוד.

הקשיים שאנחנו נתקלים בהם לא חייבים להיות מכשול. הם אך סיבה טובה למעוף מעבר לסטנדרט. המחשבה צריכה ללכת לכוון של פתרון לא רק קרקור סביב סממני הבעיה - אלא חיבור את פתרונות יצירתיים וערכיים.

אנחנו עם הספר, אנחנו עם סגולה - יש לנו כלים שאין לאחרים לממש את כל מה שמעבר. לא רק להתמודד עם הצללים אל להביא אור חדש לעולם. ולא לוותר על אף אדם.

איילת ווגברייט היא מאמנת ומנחת הורים לילדים נוער ומבוגרים עם ADHD - הפרעת קשב, התנהגות ופעלתנות יתר.