"אני מארח בביתי רק תלמידי חכמים! צא מכאן מיד!"

באחד ממסעותיו נקלע הצדיק רבי זושא מאניפולי לעיירה פלונית, ושבת בה את שבתו. שמעו לא הגיע אל אותה עיירה, ועל כן חשבוהו אנשיה לאורח פשוט שהזדמן לעיירתם.

מנהג היה לבני אותה עיירה, שבכל ליל שבת, מיד לאחר תפילת ערבית, היה הגבאי משבץ את האורחים אצל בעלי הבתים. טביעת עין הייתה לו לשדך בין האורח למארח שיעניק לו את האירוח המושלם.

אף באותה שבת שידך הגבאי בין האורחים למארחים, אלא שרבי זושא האריך בתפילתו, ועד שסיים כבר פנו המארחים עם אורחיהם לסעוד את סעודת השבת בבתיהם.

רבי זושא ניגש אל הגבאי ושאל: "היכן אני מתארח?".

הגבאי הביט בו מופתע, ואמר: "גוט שאבע'ס, למה באת רק עכשיו? סיימתי את החלוקה וכולם כבר הלכו לבתיהם...".

אולם הגבאי לא חשב להותיר את רבי זושא לבדו. הוא אימץ את מוחו לאתר לו מארח, ועד מהרה נזכר. הן ביתו של ראש הקהל פתוח לכל!

"בביתו של ראש הקהל מתארחים רבים", שח הגבאי לרבי זושא, "אלא שתנאי אחד לו: רק תלמידי חכמים סועדים על שולחנו!".

הגבאי הביט בעיניו של רבי זושא ואמר: "אתה נראה לי תלמיד חכם. לא אמורה להיות בעיה".

אולם רבי זושא הנהן לשלילה, ואמר: "אינני תלמיד חכם!".

"אתה בטח אומר זאת מענווה", הפטיר הגבאי וחייך.

אולם רבי זושא חזר ואמר: "אינני תלמיד חכם ואינני יודע ללמוד!".

הגבאי משך בכתפיו ואמר: "נו, נו. אקח אותך לביתו של ראש הקהל, תשב בצד, תקדש ותאכל, ותשתדל לא למשוך תשומת לב".

הגבאי הוביל את רבי זושא אל ביתו של ראש הקהל, הושיבו בצד והביא לו יין לקידוש. רבי זושא נעמד לקדש, ואז כבר אי אפשר היה להתעלם ממנו... הוא קידש בלהט ונוכחותו בלטה סביב.

"מי זה הצדיק הזה?", נשמעו לחישות מכל עבר.

כשסיים רבי זושא לקדש, ניגש אליו ראש הקהל, לחץ את ידו בחום ואיחל גוט שאבע'ס חם ולבבי.

"מסתמא כבודו תלמיד חוּכֶעם", הפטיר ראש הקהל כמובן מאליו.

אולם רבי זושא השפיל מבטו ואמר: "לא. הנני עם הארץ גדול".

פניו של ראש הקהל התכרכמו וזעפו.

"אם כן, מה מעשיך כאן?", תבע לדעת, "הן לביתי נכנסים אך ורק אנשים שלמדו תורה בחייהם. אם עם הארץ הנך, הסתלק ממשכני!".

מששמעה אשת ראש הקהל מה בעלה מעולל, היא נעמדה וקבעה: "מביתי לא ייזרק שום יהודי! אם הוא הגיע לכאן, הוא יישאר כאן!".

נקל לשער איזו מהומה התחוללה בביתו של ראש הקהל באותה שבת.

מישהו פנה לרבי זושא ואמר: "בשביל מה אתה גורם עוגמת נפש? תפתח כבר חומש ותגיד איזה חידוש. מה הבעיה שלך?".

"אבל אני יודע רק להתפלל ולקרוא תהלים!", אמר רבי זושא.

"נו, אז תגיד משהו מספר תהלים", דחקו בו הנוכחים.

אמר רבי זושא: "טוב. יש לי סתירה בין ההגדה של פסח לתהלים".

הנוכחים כבשו את לעגם, אך היטו אוזן לשמוע את דבריו.

וכה הקשה רבי זושא: "בהגדה של פסח אנו אומרים: "זכר למקדש כהלל". מי היה הלל? אינני יודע, אבל אם הזכירוהו, כנראה צדיק היה. מצד שני, בתהלים (י', ב') כתוב: "כִּי הִלֵּל רָשָׁע". סתירה!".

"איזה עם הארץ...", הרהרו כל הנוכחים לעצמם בבוז.

וכה השיב רבי זושא על שאלתו: "אלא, הלל מההגדה ודאי צדיק היה, שהרי אמר קודם לכן "כל דכפין ייתי וייכול" - הוא הכניס לביתו גם אורח שלא ידע ללמוד, ובכך העיד שכוונתו לשם הכנסת אורחים. אולם הלל שבתהלים רשע הוא, שכן כתוב "כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַלתַּאֲוַתנַפְשׁוֹ" - הוא גירש מביתו בביזיון אורח שאינו תלמיד חכם, ובכך גילה שהכנסת האורחים שלו הייתה רק לשם כבודו ותאוות נפשו!"...

ראש הקהל הבין מיד שמדובר בתלמיד חכם משכמו ומעלה, ומיהר לבקש את סליחתו, ועל אתר הבטיח לא לנעול עוד את דלתו בפני שום אדם.