"כל חיי הסתרתי את לקות הראייה שלי, עד שלא יכולתי"

כשתיכנסו לביתה של גלית דניאל בוודאי תשימו לב שכל חפץ בו מסודר היטב וניצב על מקומו, גם החדרים תמיד נראים מטופחים, ודומה שאין פריט אחד בבית שאין לו מקום. כמובן שכל זה בזכות אופייה המסודר של גלית, אבל יש לכך גם סיבה נוספת - גלית היא לקוית ראייה. היא אמנם מסוגלת לראות ומתנהלת באופן עצמאי, אבל בכל הנוגע לסידור הבית היא מקפידה על כך שהפריטים יהיו במקומות המוגדרים להם בלבד.

"אני יודעת שאם לא כן יהיה לי קשה מאוד למצוא אותם", היא מסבירה, "וכשאני מגיעה למשל לבתים אחרים, אני אף פעם לא מצליחה לבשל או לארגן מה שצריך".

ילדה שמחה ויצירתית

למעשה, מאז שגלית זוכרת את עצמה היא סבלה מלקות ראייה. "אף פעם לא ראיתי טוב", היא מספרת, "בתחילה ניסו לפתור זאת באמצעות משקפיים, אבל מהר מאוד הבינו שזה לא באמת עוזר. הייתי ילדה פעלתנית מאוד, לא הסכמתי להשלים עם המגבלה שלי והצלחתי למצוא דרכים יצירתיות מאוד כדי לגשר עליה. זו גם הסיבה שהוריי לא שלחו אותי מעולם למסגרות של לקויי ראייה, תמיד למדתי בבתי ספר רגילים עם חברות רגילות והסתדרתי נפלא".

איך אפשר ללמוד בכיתה כשלא רואים מהלוח?

"זה באמת היה מאתגר מאוד. גם כשישבתי בספסל הראשון לא הצלחתי לקרוא מה כתוב על הלוח, והייתי צריכה להמתין בסבלנות עד שהחברה שלצידי תסיים להעתיק, ואז אוכל להעתיק מהמחברת שלה. גם כשהסתובבתי ברחוב והייתי פוגשת חברות, הן היו צריכות להתקרב אליי עד שאגיד להן שלום.

"בכיתה ד' הביאה לי סבתא במתנה סקטים, אני זוכרת שהיא עמדה בפתח הבית עם שקית ביד, והיה נראה שהיא מחכה למשהו, אבל אני לא הגבתי. אחר כך היא קראה אליי: 'גלית, קניתי לך סקטים, כמו שרצית', ורק אז רצתי לעברה. היא התבוננה בי היטב ושאלה: 'למה לא באת אליי מיד? מה, לא ראית שיש לי סקטים בשקית?' לא השבתי לה, היא לא דמיינה לעצמה שבאמת לא ראיתי".

אבל בגיל הזה הייתה הבעיה עדיין מינורית. "כשהגעתי לגיל גיוס עברתי את כל הבדיקות הנדרשות, ואז כשהגיעו לבדיקת ראייה, משהו לא הסתדר. הרופאים בדקו שוב ושוב ולא האמינו למה שהם רואים. הם הפנו אותי לבדיקות רשתית מקיפות בתל השומר, ואז הם גילו שיש לי מחלה גנטית תורשתית בשם 'רטיניטיס פיגמנטוזה'. הוסבר לנו שהמחלה בדרך כלל עוברת בתורשה אל הדור השלישי, וזה הסתדר היטב, כי סבא שלי היה חולה ואף התעוור לקראת סוף ימיו. אבל הדבר המעניין הוא שהרופאים הסבירו שהמחלה פוגעת בעיקר בראיית לילה, ואילו אצלי בכלל לא היה כזה קושי. להיפך, דווקא בלילה היה לי קל יותר לראות. רק אחרי כמה שנים הבינו שמדובר בכלל במחלה אחרת, שאמנם נחשבת לאחות של 'רטיניטיס פיגמנטוזה', אבל היא פחות מסוכנת ממנה וגם לא גורמת לעיוורון. הגילוי הזה עודד אותי מאוד, כי עד אז דאגתי מאוד מפני העתיד".

אבל מצב הראייה של גלית לא התחשב בתיאוריות של הרופאים, אלא המשיך להתדרדר מיום ליום. גלית מציינת שזה פגש אותה כאשר היא נאלצה לוותר על לימודים לתואר, בגלל הקושי בראייה, ואחר כך גם כשפוטרה מעבודתה כגננת, בשל אותה סיבה.

"מאוד כאב לי על כך", היא מציינת בכנות, "כי באמת שראיתי את עצמי כגננת מצוינת, אני כל כך אוהבת ילדים והם החזירו לי אהבה גדולה. אבל בהנהלת הגן כנראה חשבו שאם יש לי קושי לראות ולזהות פרצופים, יהיה לי קשה לטפל בילדים במלוא האחריות, וכך איבדתי את העבודה".

חיים של הסתרה

שיתפת אנשים מסביבך במה שאת חווה?

"במשך שנים לא סיפרתי לאף אחד על מה שאני עוברת, קיימתי שגרת חיים רגילה ודאגתי להסתיר בכל הכוח את המגבלה שלי. זה הוביל אצלי להרבה תסכול, וכילדה הייתי בורחת כל הזמן מבית הספר, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת וללמוד, זה תסכל אותי מאוד. שיקרתי לעצמי שאני לא אוהבת ללמוד ושזה לא מעניין אותי, למרות שהדברים היו שונים לגמרי, ורק המגבלה היא זו שמנעה ממני את ההתפתחות.

"גם מבחינה חברתית, אני זוכרת את עצמי יוצאת בסופי שבוע עם חברות, כשאני מצד אחד נהנית ומצד שני סובלת, כי כל הזמן חששתי שאאבד אותן, או שאולי לא אצליח לזהות אותן מרחוק".

מתי קרה השינוי שגרם לך להיפתח ולדבר על המגבלה?

"זה קרה בשלב בו כבר לא יכולתי להסתיר יותר. הראייה התדרדרה והתחלתי להרכיב משקפיים מיוחדים וכהים, שאני קוראת להם 'משקפיים של רבי עובדיה יוסף', כי הם ממש מזכירים את המשקפיים של מרן. באותו זמן השוני התחיל לבלוט כלפי חוץ, וכבר לא יכלו להתעלם ממנו", היא מסבירה. 

"האמת היא שבתחילה היה לי מאוד קשה עם זה. במשך תקופה ארוכה הסתובבתי עם כעס גדול על בורא עולם – למה דווקא אני מכל האנשים שבעולם מקבלת כאלו ניסיונות? למה הוא נותן לי לסבול?  אבל עם הזמן הבנתי שהמשקפיים מקלים עליי ומסייעים לי לראות, ובמידה מסוימת הם הפכו ממש לסמל ההיכר שלי. כיום אני כבר לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהם".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

גלית מציינת דבר מעניין: "דווקא כיום כשהמגבלה שלי לא מוסווית, אני מרגישה פתיחות גדולה יותר כלפי החברה שסביבי. זה מאוד מפתיע אותי, כי תמיד חששתי מהשונות ומכך שאהיה אחרת, והנה, דווקא כשאני באמת הופכת לשונה ויוצאת דופן, זה הרבה יותר מחזק אותי. במבט לאחור אני חושבת שאילו הייתי נפתחת בגיל צעיר יותר, ומאפשרת לעצמי ללמוד במוסדות בהם מגישים עזרה לליקויי ראייה, זה היה יכול רק לעזור לי. ייתכן שהיו לי עזרים מיוחדים עבור המחשב, או תוכנות שיכלו לעזור לי להגיע לתואר וללמוד.

"גם הילדים שלי כבר יודעים לספר ש'אמא לא רואה טוב', ואם למשל נופל להם  מוצץ, הם מחפשים אותו לבד בבית. הם פשוט גדלים לתוך מציאות החיים הזו. למעשה, אני נמצאת כיום במקום אחר לגמרי מכפי שהייתי במשך כל החיים, כי ברגע שהסביבה מכירה במוגבלות שלי, כך קל לי יותר להתמודד איתה".

להתקרב אל הבורא

ההשלמה הזו היא שגרמה לגלית בשנים האחרונות לעבור גם התקדמות גדולה מבחינה רוחנית. "גדלתי בבית מסורתי", היא מסבירה, "תמיד שמרתי על מסורת וחגים, הייתה גם הפרדה בין בשר לחלב, אבל לא היו תפילות, נטילת ידיים וכל השאר. בשנים האחרונות, ככל שההשלמה שלי עם המציאות גדלה, כך הרגשתי את הצורך הפנימי שיש לי להתחזק עוד יותר. עברתי גם לא מעט ניסיונות בשלום בית ובתחומים נוספים, וכל אלו קירבו אותי לריבונו של עולם. הרגשתי שאני זקוקה להשגחה שלו על החיים שלי, ומכיוון שיש לי אחות שכבר חזרה בתשובה, וליוותה אותי לאורך הדרך מקרוב ובאהבה, זה גם לא היה קשה מידי.

"היום אני ברוך ה' חזקה יותר, הילדים שלי לומדים במסגרות תורניות, וגם בבית אני שומרת שבת באופן מלא ומקפידה על קיום מצוות. התחלתי להתלבש בצניעות, ובעזרת ה' אני מקווה שיגיע בקרוב גם כיסוי ראש".

מה נתן לך כוח לעשות את כל התהליך הזה ולחזור בתשובה?

"אני באמת לא יודעת. אמא שלי מספרת שמאז שהייתי תינוקת קטנה, הייתי מאושפזת לעתים קרובות, ובכל פעם כשהרופאים ראו תחזיות שחורות, הקב"ה הוכיח להם שיש לי שמירה חזקה. אז כנראה שהשמירה המיוחדת הזו ממשיכה ללוות אותי עד היום. אני מתפללת לקב"ה מידי בוקר, מודה לו ומדברת אתו המון, כי הוא הדמות הקרובה אליי ביותר. אני מבקשת ממנו שימשיך רק ללוות אותי תמיד, כי הוא היחיד שמרפא ומנהל את העולם, והכל נתון רק בידו".