מיומנה של טלפנית: "עם ישראל לא נבחר כציבור. אלא כיחיד וכיחידה, עם פינצטה"

חביבה לא יודעת להסביר למה משמח אותה כל כך לשמוע אותי. מה כל כך משמח אותה שמישהו מהידברות הרים אליה טלפון. סיגל מתחננת אלינו שנבוא לקחת ממנה את התרומה במזומן. אין לה יכולת לגשת לדואר או לבנק ואין לה אשראי. ג'נט מברכת אותי על כל טלפון של תודה על הצ'ק ששלחה ושהגיע, ולבה יוצא בהבטחה שהיא תמשיך לתרום.

הן כולן רוצות וכמהות לתרום. רק שניתן להן הזדמנות.

מסתבר שיש לב, ויש לב של יהודי. ולטובים שבהם יש לב עם תחושה חזקה של "אתה בחרתנו..." .

במוצאי שבת, עת ישבתי בעצרת התעוררות לעילוי נשמת תמר נחמה ז"ל, עמדה על הבמה אשה חשובה מבית חשוב עד מאוד. זו הייתה בתו של הרב פינקוס זצ"ל. הרב פינקוס נספה עם אשתו ובתו בלילה אחד בתאונת דרכים מחרידה לפני 16 שנה.

ישבתי מהופנטת ונדהמת מגודל גדלות האישה המורה. היא לא דברה על צניעות, ענווה, שמירת שבת או שמירת הלשון. היא פנתה ישירות לדי אן אי של כל יהודייה ונערה שהקשיבו לה בפה פעור.

היא הייתה ברורה כל כך, עם מסר חד משמעי. עם הסבר שהוביל אותנו למה שאנו. מי אנו. איך נבחרנו לעם. האם תוך כדי תהליך של יציאת מצרים? או שאולי כיוון שחצינו את ים סוף, ממילא כבר "על הדרך" נקבל את התורה? או אולי התחלנו קודם, עם אברהם יצחק ויעקב, ובמקרה היינו הנכדים והנינים אז כבר על הדרך נהיה יהודים?

"אל תתבלבלו", אמרה בקול רועם. "לא שום סיבה כזו או אחרת, ואפילו לא הסיבה ששום אומה לא רצתה לקבל את התורה, אז רק אתם נשארתם אחרונים בסיבוב. ממש לא.

"אנחנו לא נבחרנו כציבור. אנו נבחרנו כיחיד וכיחידה, עם פינצטה. כל נשמה ונשמה נשאבה לתוך המחנה הקדוש שבגלגול של היום נקרא 'העם היהודי'. העם היהודי, מעט הסולת מתוך אין ספור בריות המתהלכות בעולמנו, הוא היהלום שהכתר. יש לנו תפקיד, והוא להיות עם סגולה וגוי קדוש.

"האם אתן מבינות איזה תפקיד אחראי יש לנו? האם אתן מפנימות איזה רושם עושה כל תנועה ותנועה שלכן? האם אתן יודעות שאתן יושבות ראשונה במלכות, וזה מחייב? האם אתן שומרות על דיבור נקי שחלילה לא הסתננו בו קללה, או דיבור רע או רחובי? האם אתן יודעות לשמור על עצמכן כיהלומים? האם אתן מגיבות – כמו כל העולם – בייאוש, בנקמנות, באובדן, כשאתן נתקלות במהמורות בדרך או בכל קושי בחיים?

"מי שתזכור את הנקודה החשובה, לא תצטרך ללכת לשיעורי צניעות, כי זה יהיה לה ברור. מי שתחייה את ההרגשה המוצקה, שהיא זו שמשמשת דוגמה לעולם, כי זה תפקיד שקבלה אותו והוא מחייב, לא תצטרך ללכת לשיעור מוסר, כי זה יהיה ברור".

זה היה אחד השיעורים החזקים שקיבלתי בחיים. והאמת, זה איפס אותי. קלטתי באיזו משבצת יקרה אני מתהלכת, ופתאום נפל לי האסימון. אני ואתם, לא כמו כולם. אנו בכמה רמות מעל. הקשיים ומהמורות החיים שעוברים על כל אחד ואחד, הם חלק מתפאורה מתוכננת כדי להתרומם מעל הכול. הג'ונגל המוסרי והחברתי שסביבנו, הוא לתת לנו הזדמנות להאיר לעולם, שכמו שהיה תמיד, יש פה עם אחד שפוי - עם ה'.

אחזור שוב לתחילת הנכתב. כל אלה שמתחננות לתרום, הן אותם היהלומים שהקב"ה בחר בפינצטה. הן פשוט יהודיות אמתיות, והן הזכירו לי את הנקודה השכוחה. את הנקודה המוארת שבכל אחת ואחת.

מי כמוני יודעת כמה קשה לתרום. תמיד כיף וקל לאהוב, להעריץ, לחזק - אבל להוציא את האשראי ולתת, זה כבר קורבן. זה "קורבן תודה" לה' ולתורתו.

לכל התורמים והתורמות היקרים שלא חושבים לרגע לעשות הפסקה בתרומתם, יהי רצון שיהא זה "קורבן תמיד" בעיני ה' כעבודת הכהנים בבית המקדש.

וכל יהודי עם די אן אי של "אתה בחרתנו", יש לו הכוח להביא קורבן למען ה' ותורתו.

יהי רצון שנזכה להעצים את התורה והיהדות בתרומה ובקורבן תמיד.